זה קרה
בספטמבר 1954. במטרה לעורר פרובוקציה בינלאומית מדינת ישראל הורתה על ספינת הסוחר
הישראלית 'בת גלים' לשוט בתעלת סואץ כאשר היא מודעת לכך שהמצרים אוסרים על תנועת
ספינות ישראליות בתעלה. הספינה הפליגה לדרכה, נעצרה כצפוי על ידי המצרים והישראלים
שעליה נעצרו ועונו בכלא המצרי כשלושה חודשים. לאחר סבל רב שוחררו הישראלים, מה שלא
הפסיק את הביקורת החדה שנמתחה בישראל על המעשה חסר האחריות של הנהגת המדינה.
בניגוד
לאמנת קושטא משנת 1888, בה הוגדר על ידי המעצמות כי יש לתת אישור מעבר בתעלה לכל ספינת סוחר,
המצרים אסרו על ספינות ישראליות לשוט בתעלה. האיסור המצרי היה חלק מהמאבק עקוב הדם
בין מדינת ישראל ומצרים בשנות החמישים, אשר כלל התקפות רבות באיזורי הגבול ועתיד היה
להגיע לשיאו במלחמת סיני בשנת 1956. אירוע מטריד נוסף מבחינתה של ישראל היה ההסכם
האנגלו-מצרי. בקיץ 1954 החל משא ומתן בין בריטניה ומצרים אשר במסגרתו התחייבו
הבריטים לפנות את איזור תעלת סואץ מכוחות צבאיים בריטים שעוד שהו שם מאז תחילת השליטה
הבריטית במצרים. השליטה המלאה של המצרים בתעלה והאיסור להפליג בה פגעו והפריעו
לכלכלה הישראלית ולמצב הביטחוני. לאור המצב הקשה ראש הממשלה ויועציו העלו רעיון
יצירתי לשינוי המצב הקיים ולשיפורו.
הרעיון
היה פשוט. ישראל תשלח באופן מופגן ספינת סוחר ישראלית שתפליג בתעלה, ואם המצרים
אכן יעצרו אותה כפי שהצהירו המאורע ייצור הדים תקשורתיים רבים ולחץ בינלאומי על
מצרים לשנות את דרכה. שבועיים לפני שילוח הספינה כתב ראש הממשלה משה שרת לפנחס לבון שר
הביטחון: "בשולחנו את האונייה אין אנו באים אלא להפעיל את זכותנו [...] אני
רואה את דבר העברת האונייה בתעלת סואץ כמבצע מובהק של מדיניות חוץ ולא כצעד
בטחוני".
באוגוסט
1954 נקנתה הספינה על ידי חברה ישראלית והושטה על ידי צוות הולנדי לנמל באריתריאה.
באותו הזמן גוייס צבי שידלו לשמש כרב-החובל של הספינה, אשר עתידה לקבל את השם
'בת-גלים' ולצאת להפלגה מהנמל באפריקה לעבר חיפה. בראיון עימו יאמר שידלו לימים כי הוא
היה החובל ה-12 במספר שפנו אליו והוא היחיד שהסכים להפליג. שידלו אסף תשעה מלחים
נוספים ועשרת אנשי הצוות הוטסו לאריתריאה לאחר שעברו תדרוך בישראל על מטרת נסיעתם
והסכנות האפשריות. התדרוך כלל הסבר על האפשרות שיעצרו, ובראיון עם שידלו הוא טען
כי הם הניחו שלא יתנו להם לעבור ויורו להם לחזור לנמל המוצא. הצוות דאג להעמסת הסחורות,
הכין את הספינה להפלגה ולא שכח לתלות בגאון את דגל ישראל על התורן בצורה בולטת ומופגנת.
בערב ראש
השנה, ה-27 לספטמבר כתב שרת ביומנו האישי כי הספינה עתידה לעבור בתעלה ולהגיע
בלילה לנמל המצרי. שרת היה דרוך ועקב אישית אחר האירועים. הספינה אכן הגיעה לנמל
בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, עברה בידוק וחיפוש קפדני של פקחים מצרים ונגררה לנמל מצרי קרוב בניגוד לרצון אנשי הצוות. בליל ה-28
לספטמבר הגיעו חיילים מצריים לספינה ועצרו את כל חברי הצוות באשמת ירי כלפי ספינות
דייגים מצריות. הצוות הוחזק במעצר על הספינה מספר ימים עד להעברתו לבית כלא מצרי.
מספר ימים נוספים לאחר מכן בוטל האישום על הירי והוחלף באישום על כניסה לשטח צבאי סגור.
עד לשחרורם של אנשי הצוות בינואר 1955 הם שהו בכלא המצרי וכשחזרו לארץ תיארו
כיצד בתחילה עונו על ידי הכוחות המצריים ובהמשך כיצד סבלו והוחזקו בתנאים קשים.
מעצר
הספינה אכן היה מופגן ופורסם במהירות בעיתונות העולמית. חרף זאת, הפרסום לא גרר את
התגובה המיוחלת. המצרים ספגו את הביקורת הרבה ולא שינו את דרכם ופועלם. ארגון
האו''ם שלח מספר פעמים נציגים לברר את המקרה ולבקר את העצורים, ורק לאחר מאמצים
דיפלומטיים שארכו כשלושה חודשים העצורים שוחררו. במאמר מפורסם בכותרת "בת
גלים וההגה" תקף מנחם בגין מראשי האופוזיציה את התנהלות הממשלה. בגין היה אחד
בין רבים, אשר לא הבין את חוסר המחשבה קדימה ואוזלת ידם של המנהיגים. בין היתר כתב
בגין: "מאז נשבתה 'בת-גלים' אפשר אמנם לשבח את ההרפתקנות הגאה של מלחיה, אך יש
לגנות את ההרפתקנות של שולחיה [...] הממשלה לא חשבה מה היא תעשה לאחר שהמצרים
יעצרו את 'בת-גלים' על דגלה וצוותה. זוהי הרפתקנות בכל אימת קלות הדעת [...] ל-'בת-גלים'
הגה וקברניט אמיץ לב [...] למדינה, אשר שלחתה למסע, אין לא הגה ולא רב-חובל". גם שנים רבות לאחר מכן ניתן לומר כי פרשיית
הספינה 'בת-גלים' היא ללא ספק אחד מהכישלונות המפוארים ביותר של משרד החוץ הישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה