זה קרה
ביוני 1912. דוד בן-גוריון ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה בקושטא, בירת האימפריה
העות'מאנית. הוא ודמויות ציוניות נוספות מהיישוב היהודי בארץ ישראל, כדוגמת משה
שרת, ישראל שוחט ויצחק בן-צבי, הבינו כי כדי להתקדם אישית ובכדי לפתח את היישוב צריך
להתחבר לתרבות וללמוד מהמעצמה השלטת. שנים בודדות לפני קריסת האימפריה העות'מאנית הימרו
צעירים אלו על הצד שהפסיד לבסוף במלחמת העולם הראשונה כדרך להגיע לצמרת. את ההחלטה
השגויה הזו הם הבינו ושינו רק לאחר מספר שנים כאשר כלו כל הקיצין.
בשנת
1911 טענו מספר צעירים ארץ-ישראליים כי הדרך להנהיג את היהודים בארץ ישראל תדרוש
קשרים לשלטונות המקומיים. לתפיסתם הארץ עתידה להמשיך ולהישלט בשנים הקרובות על ידי
המעצמה העות'מאנית ולכן יש צורך ברור בהבנת השפה, התרבות וביצירת קשרים עם אנשי
השלטון. בן-גוריון לדוגמא כתב כי:
"בדעתי היה לנסוע לתורכיה ללמוד משפטים ובכך לרכוש את ההכשרה המקצועית הדרושה
כדי להיות מועמד לפרלמנט [...] כדי שאוכל לקדם את התפתחותם והתקדמותם של היהודים
בארץ ישראל". ניתן לראות כי הדרך מבחינת בן-גוריון להשפיע על גורל היהודים
בארץ ישראל עברה בפרלמנט התורכי ומתוך כך דרשה השכלה תורכית.
הדרך לאוניברסיטה
בקושטא, היא איסטנבול, לא הייתה קלה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת תנאי הסף
האקדמיים. ראשית היה הצורך ללמוד את השפה התורכית אשר לא הייתה שגורה בפיהם של
צעירי הארץ. בן-גוריון לדוגמא שהה כשמונה חודשים בסלוניקי ביוון שם למד ממורה
יהודי את השפה התורכית. לאחר מכן היה צריך להגיש גיליונות ציונים מימי התיכון, אשר
לבן-גוריון כלל לא היו. בנקודה זו נאלץ האחרון להשיג בעזרת כסף של אביו מפולין
ובעזרת קשריו של בן-צבי תעודת בגרות מזוייפת אותה הגיש לאקדמיה העות'מאנית. את
מבחני הכניסה כבר עבר בעצמו בצורה מרשימה.
החבר'ה
הארץ-ישראליים הצליחו בלימודיהם והתקדמו עד לפרוץ מלחמת העולם בשנת 1914. בעוד
בן-גוריון ובן-צבי מפליגים בספינה לעבר חופשה בארץ התבשרו על פרוץ המלחמה ובהגיעם
לנמל יפו נתקלו באנדרלמוסיה גדולה. בניגוד לז'בוטינסקי וטרומפלדור אשר דרשו מהיהודים
להילחם לצד בריטניה וארצות הברית בלחימה, טענו בתוקף בן-גוריון ובן-צבי כי היהודים
צריכים לתמוך בעות'מאנים. השניים אף קיבלו אישור מהמפקד התורכי בירושלים רשות
לגייס יהודים ללחימה והגנה על הארץ.
כוח
הלחימה שהקימו השניים בירושלים החל לקרום עור וגידים והספיק לגייס עשרות מתנדבים,
בינהם הסופר יוסף חיים ברנר, עד להגעתו של השליט התורכי ג'מאל פחה שמונה למפקד העות'מאני
באיזור. פחה עסק בניעור וביעור השטח מהתארגנויות לאומיות. הוא התנגד נחרצות
לציונות אותה ראה כתהליך אנטי-עות'מאני ולאור תפיסתו זו אסר וגירש דמויות מפתח מקומיות.
למרות תמיכתם הגלויה של בן-גוריון ובן-צבי בסולטן העות'מאני הם גורשו בפקודת המושל
ונדרשו לצאת מהארץ באופן מיידי. הימורם השגוי של צעירים אלו באימפריה העות'מאנית
נתן לבסוף את אותותיו.
בן-גוריון
ובן-צבי נשלחו למצרים ומשם הפליגו לארצות הברית. הם המשיכו בפועלם העסקני הציוני
ובפיתוח חייהם האישיים ובאמריקה בין היתר הכיר בן-גוריון את אשתו לעתיד פולה איתה
הוא התחתן בשנת 1917. באותה השנה, לאחר פרסום האיגרת המפורסמת של שר החוץ הבריטי
הנודעה בשם 'הצהרת בלפור', הבינו בן-גוריון ובן-צבי כי הצד הנכון ליהודים אינו של
העות'מאנים. השניים סוף סוף קיבלו את ההחלטה לתמוך בבריטים ובאמריקאים ותוך זמן
קצר התגייסו לגדודים העבריים של האימפריה הבריטית דרכם חזרו לאיזור המזרח התיכון,
לארץ ישראל ובהמשך להנהגת היישוב והמדינה.
בן-צבי ובן-גוריון בלבושם התורכי בשנות לימודיהם:
מרתק. תודה רבה
השבמחקאישית אני לא רואה בהתנהלות הזו טעות אלא גדולה(בשורוק). בן-גוריון היה פרגמטיסט. כשהתנאים לפתח את מדינת ישראל דרשו לחבור לעותמאנים הוא הלך איתם. וכשהתנאים השתנו בחדות הוא התאים עצמו וחבר לאימפריה הבריטית.
השבמחקמדוד עד דוד לא קם כדוד בן-גוריון
תוספת קטנה לתגובה הקודמת:
השבמחקוכשהתנאים השתנו שוב וארה"ב הייתה למעצמת על הוא התאים עצמו וקידם את השתדלנות הציונית מול ארה"ב