זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון

זה קרה בספטמבר 1949. משרד ראש הממשלה פרסם הודעה בנושא עידוד הילודה בארץ, לאור הצורך והרצון בגידול דמוגרפי יהודי. כך התחיל סיפורו של 'פרס הילודה', הידוע גם בכינוי 'פרס בן-גוריון', לאישה ישראלית בעלת עשרה ילדים ויותר.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים עסקה הנהלת הסוכנות היהודית בצורה משמעותית בנושא הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל. הסוגייה המרכזית הייתה אחוז היהודים המאכלסים את המדינה ובכירי הסוכנות דאגו מפני הגבלות העלייה לאור הצורך ליישב את המדינה ביותר יהודים. לאורך השנים ההנהגה הציונית ניסתה בכל מאודה לעלות את אחוז היהודים במדינה בכדי לשוות למדינה צביון של העם היהודי. בדיוני הנהלת הסוכנות העלו הצעות והשערות על האחוז האידיאלי לאור כמויות עלייה אפשרית, כאשר בשנות השלושים המטרה הייתה להיות לפחות שליש או חצי מתושבי הארץ.

באוקטובר 1922 נערך בארץ ישראל מפקד האוכלוסין הראשון על ידי הבריטים ובו התפקדו 83,800 יהודים אל מול 757,182 מוסלמים ונוצרים. היהודים היוו 11% מבין אזרחי יישוב המנדט הבריטי. המפקד השני נערך בנובמבר 1931 ובשנה זו היהודים מנו 175,606 אל מול 860,148 תושבים אחרים, כלומר 17%. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945 נמנו בארץ 553,400 יהודים לעומת 1,210,920 אחרים, כלומר 31%. רק מלחמת העצמאות שכללה את הבריחה, גירוש, הסתלקות וסילוק של רבים מתושבי הארץ הלא-יהודים שינתה משמעותית את המצב. חסימת השיבה לארץ לאחר הקמת המדינה הבטיחה גם שלשנים רבות המצב החדש יישאר על כנו. ברישום שנערך בנובמבר 1948 היו במדינת ישראל 713,000 יהודים לעומת 69,000 ערבים.

קום המדינה לא הפסיק את הדאגות הדמוגרפיות היהודיות של ההנהגה. השנים הראשונות לוו בעליה יהודית אינטנסיבית ודרמטית אשר הכפילה את האוכלוסייה תוך שנים מעטות. לצד העלייה מבחוץ, דוד בן-גוריון וחברי הכנסת הבינו כי יש לוודא כי גם תושבי המדינה ימשיכו ביישובה והגדלת האוכלוסייה. בעיתון 'קול העם' פורסם באחד-עשר בספטמבר 1949 ידיעה בכותרת "פרס ילודה", בזו הלשון: "משרד ראש הממשלה מודיע בזה שכל אם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים או יותר רשאית לקבל הענקה חד-פעמית בסך מאה לירות ישראליות". בהמשך ההודעה נכתב כי על האמהות למלא טופס ולהגיש בלשכה במחוז מגוריהן.

האמהות היהודיות, בעיקרן ממדינות צפון אפריקה והמזרח, מילאו את הטפסים הנדרשים ואכן זכו במענקים. בדרך כלל נערך טקס עירוני אליו הגיעו הנשים, הועלו אחר כבוד לבמה ושם הוענקה להם תעודת הוקרה והפרס – מאה לירות ישראליות, סכום מכובד לכל הדעות. שמותיהן של האמהות פורסמו לעיתים בעיתונות וניכר כי מטרתו של המענק הושגה ועודדה ילודה. לצד זאת, התעוררו מספר קשיים.

ביום שישי ה-21 לאוקטובר 1949 נערך טקס חלוקת הפרס בחיפה ובאותו המעמד הגיעו תושבים ערבים ושאלו האם גם להם מגיע הפרס. בארץ היו גם נשים ערביות בעלות יותר מעשרה ילדים ואלו התעניינו האם גם הן זכאיות. לאחר דין ודברים הוחלט שערך השיוויון חל על כלל אזרחי המדינה ולמרות הצורך בעידוד ילודה יהודית גם האמהות הערביות קיבלו את המענק. סוגייה בעייתית נוספת הייתה העמדה הרפואית. מספר דמויות בעולם הרפואה הישראלי התנגדו להתנהלות הפזיזה של ראש הממשלה. אחד מהמתנגדים הבולטים היה ד"ר יוסף מאיר, מנהל קופת חולים כללית במשך עשרות שנים ומנהל משרד הבריאות עד שנת 1950. ד"ר מאיר טען כי עידוד ילודה של משפחות עניות וחסרות השכלה הוא צעד לא טוב הן לילדים והן לכלכלה הישראלית.  

למרות הביקורות, מענקי הילודה, אשר כונו גם 'מענקי בן-גוריון', חולקו החל משנת 1949 ועד לשנת 1959, גם על ידי בן-גוריון וגם על ידי משה שרת. הם החזיקו מעמד עד לתחילת חלוקת קצבאות הילדים המוכרות וכיום נשארו שריד היסטורי לחשיבות הדמוגרפיה בעיני ההנהגה.

להלן תמונתם של לאה חסן ועשרת ילדיה, אחת ממקבלות 'פרס הילודה' אשר עלתה למדינת ישראל מתימן בתחילת שנות החמישים: