זה קרה
בנובמבר 1882. נפתלי הרץ אימבר, משורר צעיר ועוזרו של הדיפלומט הבריטי לורנס אוליפנט,
הגיע לארץ ישראל. הוא שהה בארץ פחות מחמש שנים אך כתיבתו בעיתונות המקומית, יכולותיו
כמשורר, אופיו הייחודי והצבעוני ובעיקר שירו המפורסם 'תקוותנו' השאירו אותו בזיכרון
העם היהודי גם במאה ה-21.
אימבר
נולד במזרח אירופה ב-1856 ולמד חינוך תורני. הוא נחשב לעילוי ולתלמיד מצטיין ובשל
כך עבר בין מקומות ורבנים שונים באירופה ששימשו לו כמורים. לצד השכלתו התורנית הקפיד
אימבר ללמוד מקצועות חול ולהיפגש עם משכילים יהודים, אשר האיצו בו לפתח את
יכולותיו כמשורר. בנעוריו פרסם שיר הלל לקיסר האוסטרי וזכה בפרס כספי. שיר מפורסם
נוסף שכתב בהיותו בן 22 נקרא 'תקוותנו' והוא המודל הראשוני להמנון מדינת ישראל. על
שיר זה וגלגוליו ניתן לכתוב רבות וראוי לו שיזכה לכתיבת בלוג ייעודי.
בשנת
1881 הגיע אימבר לקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית, שם פגש את הדיפלומט הבריטי
לורנס אוליפנט. הקשר בין השניים נרקם במהירות ואוליפנט הציע לאימבר להצטרף אליו ואל
אשתו אליס למסעם לארץ ישראל כמתרגם וכעוזרו האישי. אימבר אכן הצטרף לבני הזוג
אוליפנט והגיע ארצה בנובמבר 1882.
בהגיעם
לארץ שכר אוליפנט בית בחיפה, באיזור המושבה הגרמנית, אשר שירת אותם נאמנה בימות
החורף. לעומת זאת, בימי הקיץ הזוג אוליפנט הבריטי לא הצליח להסתדר עם מזג האוויר
הארץ-ישראלי וביקש לקנות בית נוסף באיזור נעים יותר. המקום הנבחר היה הכפר הדרוזי הגבוה
דליית אל-כרמל, אשר שם היה נעים יותר להעביר את ימי הקיץ החמים. עד היום ניתן
למצוא בכפר את 'בית אוליפנט' אשר היום משמש כמבנה 'יד לבנים' הדרוזים.
תקופתו
של אימבר בארץ לא הייתה ארוכה אך מלאה בחוויות ואירועים שונים. אימבר הספיק לבקר ולסייר
במושבות הרבות בארץ, להסתכסך עם גורמים בולטים ביישוב כדוגמת נציגי הברון רוטשילד
ואליעזר בן-יהודה, לכתוב קטעים וכתבות בעיתונות המקומית ולצד זאת להתאהב באשתו של אוליפנט
ולקיים עמה רומן נסתר ששימש כהשראה לספרו של רם אורן 'נפש הומיה'. אימבר היה חובב של
משקאות אלכוהוליים והרבה לשתות ולהשתכר, הוא חלה במחלות שונות לאורך השנים ועסק
במקצועות מרובים. בשלב מסוים אף הגיע לביירות להכשיר עצמו כשען ופתח חנות שעונים
בחיפה. לצד כל הפעילויות ומעל הכל המשיך אימבר לכתוב שירים ופואמות רבות על כל
שחווה וראו עיניו.
להלן קטע
שכתב בשנת 1888 ממנו ניתן ללמוד על הגותו הציונית של אימבר ועל התייחסותו לכפר דליית
אל-כרמל ולתושביו הדרוזים במאה ה-19:
"דליה,
היושבת על פיסגת הכרמל היא כפר קטן ונחמד [...] בעמדי שם, בנוגה הכסף של הירח,
הרביתי לחלום על ימים עברו, ימים של זהב, והגיתי באימי הזמן הזה. מתי יבוא הקץ
לגלותנו ? מתי ישוב החתן, ישורון, אל חיק בחירת ליבו, ציון [...] יושבי הכרמל,
אנשי ההר, הם הדרוזים. זהו ענף מלבב של משפחת בני-שם הגדולה [...] בלבם של בני שבט
זה חיה ויוקדת אהבת החופש והדרור. גם הם, ככל אנשי ההר, גיבורי מלחמה. חרוצים הם
יותר מן הערביים ומכניסי אורחים יותר מבני המקום הנוצריים. חיים הם חיים פשוטים עד
מאוד".
חייו של
אימבר ידעו עליות ומורדות. במהלך ביקורו במצרים בשנת 1886 נפטרה אליס אוליפנט
ומותה השפיע עליו עמוקות. לורנס בעלה עזב אחר מותה לבריטניה ושנתיים לאחר מכן נפטר
גם הוא. ללא תמיכתם של הזוג אוליפנט עזב אימבר את הארץ, הסתובב באירופה ובמדינות
נוספות מספר שנים והגיע לבסוף לארצות הברית בשנת 1892. באמריקה חיי אימבר חיי דלות
ומחסור, הרבה להשתכר וסבל משגרון וכאבי מפרקים. הוא נפטר בשנת 1909, בגיל 53.
מותו של
המשורר המפורסם עורר הדים רבים ורבים הגיעו להלווייתו. כך נכתב בעיתון 'החרות
ירושלים' לאחר לכתו: "לוויה גדולה נעשתה לו מכל האגדות והחברות הגדולות, כל
הסופרים ואלפי האנשים באו לחלק לאימבר את כבודו האחרון. מטיפים רבים הספידו את
המשורר הגדול ויתארו בצבעים שחורים את האבדה הגדולה שאין תמורתה שאבד עם ישראל
במותו".
לפני
מותו כתב אימבר שיר בשם 'השבעה' בו הזכיר את רצונו להעלות את עצמותיו. בשנת 1953,
לאחר פעילות אינטנסיבית של ועד ציבורי בראשות פרופסור יוסף קלאוזנר, הועלו עצמותיו
להר המנוחות בירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה