זה קרה במאי
1941. הפעולה הראשונה של 'פלוגות המחץ' החדשות אשר נבנו במטרה לשמש ככוח העילית של
ארגון ההגנה, נכשלה באופן נחרץ. כ"ד יורדי הסירה, אשר הפליגו בתנאים גרועים
מאוד לעבר יעדם בטריפולי בלבנון לא הגיעו ליעד וגם לא חזרו חזרה. את תעלומת
היעלמותם של יורדי הסירה ניסו לפתור מספר רב של פעמים, כאשר הדו''ח האחרון מטעם ממשלת ישראל פורסם
בשנת 2007 ועזר חלקית בפענוח התעלומה.
בעיצומה
של מלחמת העולם השנייה הסכימו הבריטים לתמוך בהקמת כוח צבאי בארץ ישראל. למהלך היו סיבות
רבות, בין היתר הרצון המשותף של היהודים והבריטים לפעול באופן
נקודתי אל מול כוחות צרפת של וישי בלבנון ולהגן על איזורים חיוניים במקרה של כיבוש הארץ על ידי
הגרמנים. הכוח הצבאי, אשר כונה 'פלוגות המחץ' או 'הפלמ''ח', היה שונה מהכוחות
הצבאיים הקודמים של היישוב. כוח זה נועד להיות כוח מקצועי שאנשיו עתידים להשקיע בו
את מלוא זמנם ומרצם ולא לשמש כלוחמים מדי פעם ובין לבין לחזור לעבודות המשק.
ב-15
למאי הוקמו הפלוגות והחלו האימונים בעצימות גבוהה. יצחק שדה, מהבולטים שבאנשי
ההגנה ומפקד פלוגות השדה נבחר למפקד הכוח. משה דיין ויגאל אלון נתמנו למפקדי
פלוגות והחלו בגיוסים. האנשים החלו להתקבץ ולהתאמן באופן אינטנסיבי אך לאור בעיות
כספיות ותקציביות שוחררו לעיתים לבתיהם. היישוב דרש כסף נוסף מהבריטים ואכן אלו
העבירו את הנדרש וההתקדמות לעבר המטרה למסד כוח מקצועי במשרה מלאה הייתה מהירה. עד
לפירוקו בספטמבר 1948 ארגון הפלמ''ח שימש בתפקיד מפתח בתרבות, בחינוך ובדמותו של היישוב היהודי, והמשיך להשפיע ולעצב את הזהות הישראלית גם לאחר קום המדינה. יחד עם זאת, ההתחלה הייתה כושלת ביותר.
ב-18
למאי, שלושה ימים לאחר ההקמה, הוחלט על הפעולה הראשונה של הכוחות הייחודיים, משימת
ריגול והסבת נזק לבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. יצחק שדה החליט לשלוח לפעולה
הסודית עשרים ושלושה מהמגוייסים החדשים בליווי של קצין בריטי ובפיקודו של לוחם ההגנה
צבי ספקטור. הלוחמים יצאו למשימתם, לא ביצעו את שהוטל עליהם ובוששו לחזור. לימים
יונצחו בהיסטוריה הישראלית כ-כ"ג יורדי הסירה, למרות שהיו עשרים וארבעה איש
על הסיפון כולל הקצין הבריטי, אנטוני פאלמר.
בספרו
האוטוביוגרפי של משה דיין 'אבני דרך' הוא תיאר את שיחתו עם צבי ספקטור ערב הפעולה.
דיין כתב כי ספקטור התלונן שהוא נכה ברגלו, אינו יכול לשחות ואם יקרה משהו
לספינה הוא יצלול כעופרת למעמקי הים. ספקטור אכן היה פגוע פיזית לאור תאונת אופנוע
שעבר זמן מה לפני כן, והוא מונה לתפקידו רק יומיים לפני היציאה לפעולה. מפקד
הפעולה המקורי היה צריך להיות מונדק פסטרנק, ובשמו העברי משה בר-תקווה, אשר העדיף שלא לצאת
לפעולה, נשאר בחיים ולימים יגיע לדרגת אלוף משנה בצה''ל. פסטרנק אשר אימן את
הלוחמים פנה ליצחק שדה והודיע לו כי לאור חוסר במודיעין והתנאים הלא טובים הוא לא
חושב שהמשימה תתנהל בהצלחה והוא מסתייג ממנה. שדה בתגובה התכוון לפקד על המשימה
בעצמו, אך לא קיבל לכך את האישורים ולמשימה נבחר ספקטור. בעקבות סירובו לפקד על
הפעולה נשפט פסטרנק במשפט פנימי של ההגנה, אז זוכה מאשמה.
מדוע
סירב פסטרנק לצאת לפעולה ? נראה כי טענותיו היו מוצדקות.
כלי השיט
שנבחר לשמש את הכוח היה ספינה קטנה של משמר החופים הבריטי בשם 'ארי הים'. הספינה
הקטנה ללא ספק לא הייתה מיועדת לאיוש של עשרים וארבעה איש כולל הציוד הרב שהועמס
עליה. מלבד הנשקים, המים והאוכל הועמסו על הספינה גם כ-400 ק"ג חומר נפץ. כלל
העדויות מצביעות כי הספינה נשאה משא שהיה גדול בהרבה ממה שיועד לה והיה ברור כי
יהיה קשה להפליג ולנווט במצב הקיים. בראש
הספינה נבחר לעמוד כתריאל יפה, אשר עד לפרוץ מלחמת העולם עסק רבות בראשיתו של מפעל
ההעפלה. יפה שהיה איש ים מנערותו, היה ממקימי נמל תל-אביב ודמות מוכרת בקרב יורדי
הים היהודים הארץ-ישראליים. הוא היה מנוסה בהפלגות ובניווטי ים והסכים לקבל עליו
את המשימה המורכבת.
בבוקר
ה-18 למאי הייתה צריכה הספינה לצאת מנמל חיפה ב-6:00 בבוקר. לאור בעיות בהעמסת ואחסון הציוד הרב היא יצאה רק ב-7:00. על פי עדותו של איש ההגנה דוד הכהן תנאי הים היו
רעים ובעיקר נשבו רוחות מזרחיות שנודעו כמסוכנות בדרך הימית ללבנון. לימים יציין
שמואל טנקוס שהיה ממדריכי הפלמ''ח לקראת הפעולה ולאחר קום המדינה שימש כמפקד חיל
הים כי כאשר נשבו רוחות מזרחיות הוא היה מבטל את כל הפעילויות באותו היום מחמת הסכנות שרוחות
אלו מביאות עמן.
טענתו של
פסטרנק בדבר מודיעין חסר גם היא הייתה נכונה. מפקדי הפעולה לא ידעו כי באותה שעה
בה יצאו אנשי הפלמ''ח לפעולה כוחות צי צרפתיים שהו בקרבת בתי הזיקוק בטריפולי.
בתחקירים שנעשו שנים לאחר מכן התברר כי בקרבת איזור עגינתם של יורדי הסירה שהו בו בזמן משחתות
וצוללות של הצרפתים. ההוראות שהוגדרו לצרפתים היו ליירט באופן מיידי כל כלי שייט
בריטי שיימצא במים הטריטוריאליים של הצרפתים.
למרות
העומס הרב, תנאי מזג האוויר והמודיעין הלא מיטבי הוחלט כי הלוחמים יצאו
למשימה. הספינה הפליגה לדרכה ובאיזור השעה 11:00 התקבל דיווח כי מצבה תקין. שדר זה
היה אות החיים האחרון של אנשי הספינה שגורלם נותר לוט בערפל.
סודיות
הפעולה הובילה בין היתר לבעייתיות בהעברת המידע למשפחות השכולות על אובדנן. רק לאחר
משא ומתן ארוך עם הבריטים לגבי מה ואיך מותר לומר, התאפשר למשה שרת שהיה יו"ר
המחלקה המדינית של הסוכנות להודיע על הפעולה. בנובמבר 1942, כשנה וחצי לאחר הפעולה, כתב שרת מכתב למשפחות: "בראשית שנת 1941 נתבקשה הסוכנות היהודית [...] לגייס מספר
מתנדבים נבחרים למבצע צבאי נועז [...] בנכם היה בין אלה אשר נענו לקריאה והתנדבו
לפעולה. המתנדבים ידעו היטב את טיב השליחות והסכנה הכרוכה בה [...] בשם ההסתדרות
הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ ישראל הנני מביע את דאבון לבנו הגדול על
שברכם. עם זה הננו גאים על הגילוי הנהדר של רוח גבורה והקרבה שפעמה בבנכם [...]
".
הנהגת
הישוב ומדינת ישראל לאחר מכן התאמצו רבות לאורך השנים לנסות ולהבין מה עלה בגורלם
של הלוחמים. במאמצים השתתפו, שלא במשותף, גם הבריטים שהתעניינו ברוב
המקרים רק בגורלו של הקצין פאלמר. לאורך השנים עלו דיווחים שונים אשר נבחנו
כקשורים למקרה, בין היתר על מציאת גופות בחופי לבנון ועל אפשרות של פיצוץ הספינה. בשנת
2000 מנכ''ל משרד הביטחון הורה על הקמת ועדה נוספת שחקרה לעומק את הארכיונים בצרפת
ובבריטניה במשך שבע שנים. ועדה זו הגיעה למסקנה כי הספינה בוודאות לא הגיעה לטריפולי אך לא
הצליחה להוכיח מה עלה בגורלם של אנשיה. מסקנות הועדה היו כי יתכן והספינה טבעה בשל
התנאים הירודים בהם הפליגה או שנפגעה מהצי הצרפתי אשר שהה באיזור.
יורדי הסירה בהכנות לפעולה והסירה 'ארי הים'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה