זה קרה בדצמבר 1953. דוד-בן גוריון ראש הממשלה והאב המייסד של מדינת ישראל פרש מתפקידו. למורת רוחו של בן-גוריון מונה
להחליפו שר החוץ משה שרת אשר היה מהבודדים בזמנו שהצליח להציג השקפת עולם שונה
למדיניות הפוליטית של בן-גוריון. שרת, שהיה נבון וחד-מחשבה, איש אשכולות בעל השכלה
רחבה, דיפלומט מנוסה ואדם נעים על הבריות נתפס בזיכרון הישראלי כדמות חיוורת
ופסיבית לצדו של בן-גוריון, שהקפיד לשמר את היסטוריית המנצחים.
משה שרתוק נולד באוקראינה בשנת 1894 ועלה לארץ עם
משפחתו בשנת 1906, שנה לאחר פוגרום שנערך בעיר הולדתו. לאחר תקופה קצרה שבה
התגוררה המשפחה ביפו, עברה משפחת שרתוק לכפר הערבי עין-סיניה מצפון לרמאללה. מעבר
זה, אשר הוביל את שרתוק לבלות שנתיים מילדותו בחברת הפלאחים הערבים, השפיע בצורה
דרמאטית על תפיסת עולמו הפוליטית של משה הצעיר. שרת למד להכיר מקרוב את ערביי הארץ,
את תרבותם, אורח חייהם ואת השפה הערבית אותה דיבר באופן שוטף כל חייו. הכרת עולמם
הפנימי של ערביי הארץ מיצבה את שרת כדמות ייחודית וכמעט חסרת-תקדים בהנהגה
הפוליטית בתקופת היישוב ובמדינת ישראל.
לאחר כשנתיים בהן חיו בקרבת הערבים חזרה משפחת
שרתוק להתגורר ביפו ומשה החל בלימודיו במסגרת המחזור הראשון של הגימנסיה העברית. שרתוק
סיים את הלימודים בהצטיינות ובשנת 1913 נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, דאז קושטא. לאחר חזרתו לארץ נכנס בשנת 1919 בצורה משמעותית לפוליטיקה היישובית כאשר הצטרף למפלגת 'אחדות עבודה' עם ייסודה. בשנת 1920 החל לימודי כלכלה בלונדון ובשנת 1925 עם סיום לימודיו חזר סופית לארץ ישראל והצטרף למערכת עיתון 'דבר'.
במכתב שכתב בשנת 1914 כבר התבטא ביחס לבעיה
הערבית. שרתוק ציין כי "שכחנו שאין אנו באים לארץ שוממה" והוסיף כי היהודים
הגיעו על מנת לכבוש ארץ מידי עם אשר מאכלס את האדמה, שולט בשטח בתרבותו ובשפתו. חרף זאת טען שרת כי אין לו כל כוונה להתפשר ולוותר במטרה להתפשר עם הערבים
תושבי הארץ: "בשום אופן שבעולם אסור [...] להשלות עצמנו בשעשועי תקוות שווא
העלולות לדחותנו מדרכנו ולהביאנו לידי פשרות וויתורים ממטרתנו הגדולה [...] אם
נחדל מהביט לרגע אחד לארצנו, ארץ ישראל, במבט של 'שלי-שלי' ונכניס שותף בנחלתנו –
יאבד כל תוכן וכל מובן לרעיוננו הגדול". אין ספק כי שרתוק בתחילת דרכו הבהיר
בנחרצות את דעותיו התקיפות לגבי האוכלוסייה הערבית וחשיבות העמידה היהודית האיתנה אל
מול דרישות הערבים.
בשנת 1930 הצטרף שרתוק למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא''י. שנה לאחר מכן מונה לשמש
כעוזרו של חיים ארלוזרוב אשר היה האחראי על המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר
רצח ארלוזרוב בשנת 1933 התקדם שרתוק ועלה בסולם הדרגות של המחלקה המדינית, אשר לימים
תשמש כבסיס למשרד החוץ הישראלי אותו ינהל שרתוק שנים רבות. במסגרת תפקידו במחלקה המדינית עסק בין היתר
ביחס היהודי לאוכלוסייה הערבית. בשנת 1934 טען כי אינו מסכים עם הקביעה כי מבחינת פיתוח הישוב מה שטוב ליהודים רע
לערבים ולהפך. שרתוק טען כי: "יישוב ערבי עני זהו חוסר ביטחון בארץ
ויישוב ערבי יותר מבוסס זהו יתר ביטחון". לאור כך טען שרתוק כי היהודים
צריכים לקדם ולפתח גם את הערבים על ידי פיתוח הארץ. שרתוק המשיך ואמר כי:
"אין סתירה מוכרחת בין ההתיישבות שלנו ובין הרמת היישוב הערבי, אלא צריך שתהיה
יכולת לסינתזה בין שני הדברים, שתאחד את ההתפתחות שלנו עם התפתחות הערבים".
לאור המרד הערבי ותוצאותיו החמורות מבחינת היישוב
היהודי טען שרתוק בשנת 1936 כי יש צורך לקיים משא ומתן עם הערבים במידה וקיים
הסיכוי ל-"הסכם אמיתי שפירושו הפסקת המלחמה הפוליטית, שלום עם הארצות השכנות,
הפסקת הרעלת הדם ותעמולת השנאה". שרתוק, לצד בן-גוריון, היה מתומכי מדיניות
'ההבלגה' אל מול פעולות הטרור הערביות והסתמכות על בריטניה שתעזור לפתור את המשבר.
לצד ניסיונות פוליטיים ודיפלומטים להקטין את הפרעות עסק שרתוק במהלך המרד הערבי גם
ביוזמות יהודיות לשיפור המצב. שרתוק הוביל את פרוייקט הנוטרות וחלוקת הנשק הבריטי
ליהודים, ניהל את ההתיישבות היהודית במסגרת מבצע 'חומה ומגדל' וקידם את תנועת
ההתנדבות לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.
בשנות מלחמת העולם השנייה שרתוק עסק בעיקר בניסיונות
להצלת יהודים מאירופה ובמאבק מדיני בבריטניה. לקראת סוף המלחמה וחזרת הסכסוך
היהודי-ערבי בארץ ישראל לקדמת הבמה, שרתוק חזר והביע בעצימות גבוהה את תפיסותיו הייחודיות
והמורכבות. שרתוק הצטרף למנהיגים שקבעו כי המטרה הסופית היא מדינה יהודית אך השתדל
לבחון דרכים יצירתיות ודיפלומטיות לערב את מעצמות העולם כדי לקדם את האינטרסים
היהודיים ולאו דווקא להשיג את ההישגים בכוח הזרוע.
שרתוק שימש בתפקידו כיושב ראש המחלקה המדינית עד
לשנת 1948. הוא שהוביל את פעילות הצוות הארץ-ישראלי באו''ם בנובמבר 1947 והשפיע על
הנציגים הרבים כדי שיאשרו את חלוקת הארץ ויציאת הבריטים. לאחר הכרזת העצמאות התמנה
לשר החוץ הראשון והחליף את שם משפחתו ל-'שרת'. בשנים הראשונות וההיסטוריות עבד
במלוא המרץ לצדו של בן-גוריון והוביל תהליכים הרי גורל, בינהם השילומים מגרמניה. בדצמבר
1953 לאחר פרישתו של בן-גוריון עלה כמועמד המפלגה לתפקיד ראש הממשלה ונבחר לכהן
במשרה הרמה ביותר בישראל. שרת הצליח להחזיק מעמד בתפקיד עד לנובמבר 1955 עת חזר
בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה, בעיקר לאור המצוקה הביטחונית.
בתקופתו של שרת כראש הממשלה המדינה התמודדה עם
קשיים רבים, המרכזי שבהם הוא עימותי הגבול הבלתי פוסקים בין ישראל לשכנותיה. שרת טען כי
את ההסתננויות, הפיגועים ופעולות התגמול צריך להכחיד, בין היתר על ידי דיפלומטיה ופעילותם
של המעצמות העולמית, כדוגמת ארה"ב. בשונה מהעבר, הפעם בן-גוריון לא הסכים עם
מדיניות 'ההבלגה' שרצה שרת לקדם. שתי ה-'מתנות' שהשאיר בן-גוריון לשרת לאחר שעזב
את תפקידו, משה דיין כרמטכ''ל ושמעון פרס כשר ביטחון, לא הקלו את המצב לשרת
המתוסכל. גם בפרישתו בשדה בוקר ייצג בן-גוריון אלטרנטיבה שלטונית ושרת הרגיש כאילו האב המייסד לאורך כל הדרך נושף בעורפו.
שרת היה היחיד בתקופתו שהצליח להציג חלופה לדרכו
של בן-גוריון, גם אם לבסוף הייתה ידו על התחתונה. בשונה מבן-גוריון אשר פעל באגרסיביות ובאופן מילטנטי כלפי כל איום, גם כדי לספק את
ייצרי הנקם של אזרחי ישראל, שרת ניסה להציג ראייה מפוכחת ומחושבת כלפי הקשיים הבוערים של מדינת ישראל הצעירה. כעשרים שנה לאחר שפעלו יחדיו והציגו מדיניות 'הבלגה' לאור המרד
הערבי בשנות השלושים, בשנות החמישים נטש בן-גוריון את העמדה ושרת שנותר לבדו לא
הצליח להחזיק מעמד בראשות המדינה. לאור פרשת לבון חזר בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון
בממשלת שרת ובהמשך גם לתפקיד ראש הממשלה. מעמדו של שרת המשיך להתדרדר לאחר סיום
תפקידו כראש הממשלה אך הוא המשיך לשמש כשר חוץ והיה מעורב בפוליטיקה הישראלית עד מותו בשנת
1965.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה