זה קרה ביוני
1967. יצחק טבנקין, המנהיג הקיבוצי בן השמונים אשר היה בודד ומיואש חזר לתחייה
לאור הכיבושים המרהיבים של מלחמת ששת הימים. מאז ועד למותו בשנת 1971 פעל טבנקין בנמרצות, גם אם בחוסר תוחלת וחוסר השפעה, בכדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בסוגיות עלייה
והתיישבות. טבנקין בסוף ימיו חזר לפעילות הציונות המעשית וההתיישבותית אשר הנחתה אותו בצעירותו וכנראה לא רצה לנטוש מעולם.
יצחק טבנקין
נולד בתחום המושב ברוסיה בשנת 1887 ועלה לארץ בשנת 1911. הוא הצטרף לגרעין שהקים
את קיבוץ עין-חרוד בשנת 1921 והשתתף כדמות מובילה בפרידה מ-'גדוד העבודה' והקמת
תנועת 'הקיבוץ המאוחד' בשנת 1923. מאז, במשך עשרות שנים עיצב והשפיע על רבים מאנשי
היישוב בכלל ותנועת הקיבוץ המאוחד בפרט. טבנקין היה מהדמויות המשפיעות ביותר על
אנשי מפ''ם, ההגנה והפלמ''ח הן כפוליטיקאי, מחנך, נואם בחסד ובעיקר כהוגה דעות ומנהיג כריזמטי.
כל חייו התגורר טבנקין בקיבוצו ולאור השפעתו ודמותו המרשימה יש שמכנים אותו עד
היום "האדמו''ר מעין חרוד".
שנותיו
המשמעויות ביותר של טבנקין היו בתקופת היישוב והמדינה שבדרך, בעת הקמת המדינה
ושנותיה הראשונות. על פועלו של טבנקין לאורך עשרות שנים ניתן לכתוב רבות, בקטע זה אבקש להתייחס לתקופתו המאוחרת יותר. בשנות החמישים מעמדו נחלש והוא פרש מהכנסת בשנת 1958 עקב מצב
בריאותו. בשנות השישים המנהיג המבוגר כבר כמעט ולא השפיע על המתרחש במדינה. בפנקסיו
כתב טבנקין בשנת 1963: "מאמצי להשתלב בחיי הקיבוץ, בבית-הספר [...] טראגי,
ללא סיכוי כלשהו [...] פחד מחוסר יצירה, מחוסר מקוריות, מעניות התוכן החוויתי
[...] בדידות ופחד עולם וחיים – עזובה".
בדידותו
של טבנקין הייתה מובנת וברורה. אהובתו חומה טבנקין נפטרה בשנת 1961 ואילו טבנקין
לא הצליח להתאושש ולהתגבר על כאב אובדנה. בין היתר לא גילח את זקן השבעה ועד לסוף
ימיו סיגל לעצמו זקן עבות לבן. חודשים לאחר מותה הצטרף שוב לישיבות מזכירות הקיבוץ
שם הקשיבו לדעותיו אך קיבלו החלטות ופעלו ללא התחשבות יתרה בדבריו. טבנקין התייחס
לכך בשנת 1963: "הנני מחוץ לפעילות, איך גלילי הזמין אותי, בשם חברים, להשתתף
בועידת המפלגה. אמנם הייתי, דיברתי, אבל שותקתי [...] עוד בחיי מתכסה באפר [...]
דרדור, גוויעה, בידוד''.
מלחמת
ששת הימים השפיעה משמעותית על טבנקין. תוך ימים מספר מדינת ישראל כבשה שטחים רבים
שלא שלטה בהן לפני המלחמה. באיזור הצפון כבש צה''ל מידי הסורים את מרבית שטחו של
רמת הגולן והשתלט על שטחים ניכרים ברכס החרמון. בחזית הדרום נכבשו מידי המצרים
רצועת עזה וחצי האי סיני בכללותו, לאחר שהוחזרו למצרים לאחר מלחמת סיני. בחזית
המזרח נכבשו מידי הירדנים אזורי יהודה ושומרון, שטחי מזרח ירושלים והעיר העתיקה.
שטחים אלו בשליטה יהודית עוררו את יצחק טבנקין, שהחל מיידית לנאום ולהתייחס לנושא.
בליל חג השבועות, ה-14 ביוני 1967, נאם טבנקין בעין-חרוד ואמר:
"עתה
נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמידתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את
השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות
ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ [...] העלאת שני מיליוני יהודים,
כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום".
במאמרו
ביולי 1967 טען טבנקין דברים דומים:
"אין
הניצחון הצבאי לבדו קובע את הישגי המלחמה או כישלונותיה. אינני מסכים עם הדעה
הרווחת כי גורל הישג הניצחון הצבאי ייקבע במערכה הפוליטית-מדינית, המתנהלת
באו"ם. גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במאבק הפוליטי-התיישבותי [...]
המציאות שלאחר הניצחון מעמידה בפנינו שני תפקידים: יישוב חלקי הארץ ששוחררו על ידי
צה''ל ועליית שני מיליוני יהודים תוך השנים הקרובות".
בסיום
המלחמה נדמה כי חזר טבנקין לימי צעירותו וגרס כי הסוגיות המהותיות למען היישוב
היהודי הן העלייה וההתיישבות. טבנקין הציע העלאת שני מיליוני יהודים מפני שבראייתו
המלחמה לא נגמרה ויש צורך ליישב את הארץ כדי להבטיח את יציבות השלום. הוא ציין כי
יש לעלות ולהקים עשרות היאחזויות התיישבותיות-ביטחוניות, בתחילה באזורים מהם גורשו
היהודים במלחמת 1948 ולאחר מכן להכשיר את כל חלקות האדמה שאין עליהן תושבים ערבים.
טבנקין התייחס בדבריו ספציפית לרמת הגולן, מחופה המזרחי של הכינרת ועד מקורות
הירדן, ולאזור הירדן המערבי בהם יש מקום ותנאים טובים להתיישבות ופיתוח. טבנקין גם
ציין כי היוזמה והמדע של היהודים יעזרו בפיתוח והתיישבות בסיני ובנגב. מבחינת
העלייה, טבנקין הסביר כי זו התשובה היחידה לסיפוח של רבבות ערבים לאוכלוסיית מדינת
ישראל. טבנקין טען כי גם עולים שיגיעו למספר חודשים יבטאו זעזוע חיובי בתודעת
יהדות הגולה ויגררו עוד עולים מקרב יהודי התפוצות.
למרות
הפצרותיו של טבנקין לא נראתה התקדמות מספקת בעיניו בענייני העלייה וההתיישבות.
במאי 1968 הוא התייחס לכך בכותבו כי האקטיביזם היהודי הוא שהציל את המדינה במלחמה,
וכעת האקטיביזם הזה צריך לנוע מהכיוונים הדיפלומטיים לכיוונים המוחשיים. טבנקין לא
היה מרוצה מחוסר הפעולה שראה לנגד עיניו וטען כי גם בעבר היו מדינאים דגולים לעם
היהודי, אך הם בכדי לקדם את מטרות הציונות נשענו על מעשים בשטח. בנאום נוסף בחודש
מאי טען כי: "עברה כמעט שנה מאז תמה המלחמה – ואנו לא יצרנו אפילו חלק מן
העובדות שניתן היה ליצור בפרק זמן זה".
באפריל
1969 תהה טבנקין: "כיצד נוטלים אנחנו על עצמנו את האחריות שלא ליישב כל שטח
אפשרי בארץ ישראל ?!". כפי שניתן לראות מהתבטאויות מתוסכלות אלו של המנהיג
הקשיש, למרות כתיבת מאמרים ונאומים ושיח בלתי פוסק עם חברי כנסת ופוליטיקאים לא
עלה בידו להשפיע על המציאות כפי שרצה. טבנקין המשיך במאמציו אלו עד שנחלש פיזית
ובריאותו הרופפת מנעה ממנו להמשיך במאמצי השכנוע. הוא נפטר בשנת 1971 בעודו בן 84.
חרף חוסר
ההצלחה של מסע השכנוע שלו בסוף ימיו, מאמציו חדורי האידיאולוגיה של טבנקין מרשימים גם
היום. בחוגים מסויימים נתפס טבנקין, גם במאה ה-21, כדמות מופת של תומכי רעיון ארץ
ישראל השלמה וסמל להתיישבות היהודית ולציונות המעשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה