זה קרה בדצמבר
1952. אדן גרץ, בנו של אחד ממנהלי חברת הספנות 'מ. דיזנגוף', יצא להפלגה עם הספינה
'אברהם גרץ', הקרויה על שם סבו. הפלגה זו, אשר החלה כאחת מיני רבות, סופה היה
להתפרסם ברחבי העולם כולו ולהיות מוזכרת גם שנים לאחר מכן, בעיקר בגלל הצהרתו
המפורסמת של אדן כי אם לא ימונה אביו לשר התחבורה – יטביע את הספינה על אנשי
צוותה.
אדן גרץ
היה באותה השנה בן 24 ובעל ניסיון רב במקצועות הים. הוא הספיק לשרת בצי הבריטי
ובחיל הים הישראלי והשתתף בפעולות העפלה שונות. אביו, היינץ גרץ, היה אדם אמיד
ואחד מאנשי העסקים אשר הקימו בשותפות את חברת הספנות 'מ. דיזנגוף', אשר ראש עיריית
תל אביב הראשון היה חלק ממנה. אדן גרץ הצעיר היה אדם משכיל אשר ניבאו לו גדולות אך
כנראה שלא היה יציב מאוד בדעתו.
בתחילת
ספטמבר 1952 יצאה הספינה להפלגה לעבר ארה"ב, כאשר יעדה היה עיר הנמל ניו-יורק
ולאחריה העיר הליפקס שבקנדה. גרץ הצעיר הצטרף להפלגה כנוסע מן השורה וכנציג החברה
אך ברגע יציאתה של הספינה מהמים הטריטוריאליים של ישראל הדיח את רב-החובל ומינה
עצמו לתפקיד. כיצד עשה זאת ? כנראה שהיותו בן של הבעלים תרמה, כמו גם הניסיון הימי
שלו. דרישותיו לקבל את התפקיד עלו בהצלחה והוא שהוביל עתה את הספינה עד הגעתה
לניו-יורק. בעיר זו ביקש אדן לקבל אישור הפלגה מהשגרירות הישראלית אך נענה בשלילה,
בין היתר לאור חוסר הכרה ברישיון הימי שלו שהושג בפנמה. למרות חוסר ההסכמה של
הרשויות החליט אדן לשנות את היעד הסופי של הספינה ויצא להפלגה לעבר איי ברמודה.
בעוד הרשויות
האמריקאיות נרעשות מכך שהספינה יצאה להפלגה ללא אישור, החל אדן לשלוח מברקים למשרד
התחבורה ולמשרד ראש הממשלה בארץ. בין היתר כתב אדן לדוד בן-גוריון: "הנני
מחכה לאישורך שאבי היינץ גרץ נתמנה לחבר בממשלתך כשר התחבורה בתמיכת סיעת מפא''י בכנסת".
אדן איים כי אם דרישותיו לא יענו הוא יעשה כמעשה 'אלטלנה', יפגע באנשי הספינה
ויטביע אותה. במברקים נוספים ששלח כתב משפטים מטרידים כמו: "דם שביתת הימאים
זועק באוזניי" ו-"להפליג מוכרחים, לחיות לאו דווקא".
הסיפור
ההזוי הגיע במהרה לתקשורת העולמית, והתפרסם באותו השבוע בכל רחבי העולם. בין היתר
קראו כותרות העיתונים: "טרגדיה מזעזעת באנייה ישראלית" ו-"רב החובל
של האנייה יצא מדעתו".
כאשר הגורמים
בארץ התכתבו עם האלחוטן שעל הספינה כתב זה האחרון כי אין לו ברירה והוא שולח את המברקים
מפני שאדן מאיים עליו באקדח ומחייב אותו להעביר את ההודעות. איום זה על חייו של
האלחוטן נשמע מוחשי ביותר והוביל לבהלה גדולה בקרב המעורבים בארץ. אביו של אדן טס במהרה
לארה"ב במטרה לעזור לסיים את הפרשייה והביא עמו פסיכיאטר ישראלי ידוע. בעצת הפסיכיאטרים
הודיעו לגרץ כי בקשותיו ימולאו באם יגיש את בקשותיו בכתב כשיגיע לנמל הקרוב. גרץ ביצע את שמוטל עליו ונעצר כשהאונייה עגנה.
הסיפור
הסתיים בכך שהנהלת חברת 'מ. דינזגוף' שילמה סכום כסף מכובד לכל צוות האנייה וביקשה
מהם שלא לפרט על שהתרחש על הסיפון. היחיד שדיבר היה אדן גרץ, והוא הודיע כי לא
הטיל משטר אימים בספינה וכי לא התכוון באמת להרע לאנשי הצוות. נראה כי הלחץ שהופעל
על גרץ הן מפני שהפליג ללא אישור והן לאור התפתחויות כלכליות משמעותיות בחברת הספנות
של אביו השפיע עליו. עד היום לוטים פרטים רבים בערפל לאור שתיקתם של אנשי הצוות,
אך הסיפור שהיה כך היה וטוב שלא נגמר באופן מצער יותר.
כותרת העיתון 'מעריב' מה-12 בדצמבר 1952:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה