זה קרה במרץ 1969 / על חייו ופועלו של 'אבי האסירים' המעודד כל נדכא ומר לבב

זה קרה במרץ 1969. לרגל מותו של הרב אריה לוין הספיד אותו נשיא המדינה זלמן שז"ר וכך כתב: "משופע באהבת אדם והדאגה לכל עשוק, אבי האסורים ומעודד כל נדכא ומר לבב, טוב ומיטיב ומקשיב ברחמים רבים לכל מי שהמר שדי לו'. עד היום סיפורו של 'אבי האסירים' מרשים, מרגש ומפליא את השומעים אותו הנחשפים לפעילותו ארוכת השנים של הרב הירושלמי.

הרב אריה לוין נולד בביאליסטוק, אז ברוסיה והיום בפולין, בשנת 1885. משפחתו הייתה ענייה ואת שנות ילדותו הוא העביר בנדודים בין ישיבות שונות בהן התחנך ונתפס כתלמיד חכם ועילוי. בהיותו בן 19 הוא קיבל את ההחלטה הדרמטית לעזוב הכל מאחור ולצאת למסע לעבר ארץ ישראל. שנה לאחר מכן הרב אריה הצליח להגיע ארצה והשתקע בירושלים. בשנת 1909 הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים בארץ, בין היתר הרב אברהם יצחק קוק שהתרשם עמוקות מהרב הצעיר.

הרב אריה לוין שימש במשך עשרות שנים כ-'משגיח' בישיבה בירושלים, כלומר איש חינוך האחראי על חוסנם הרוחני של התלמידים. הוא נודע בקרב עמיתיו ותלמידיו כאיש חסד צנוע, עדין וחכם הרגיש לזולת ותומך בכל אדם הזקוק לכך. אופיו ותפיסת חיים זו של הרב אריה לוין הם שהובילו אותו בין היתר להתנהלות הייחודית שלו אל מול אסירי ישראל, יושבי בית הכלא המרכזי בירושלים.

בשנת 1927 פנה הרב הראשי אברהם יצחק קוק לרב לוין ושאלו האם יהיה מוכן לבקר את האסירים בבית הסוהר בירושלים. הרב לוין הסכים והחל בפועלו המרשים אשר זיכה אותו בכינוי 'רב האסירים'.

בכל ערב שבת, במשך עשרות שנים, היה צועד הרב אריה לוין כעשרים דקות מביתו בשכונת נחלאות לבית הסוהר המרכזי. ללא תלות במזג האוויר או בעיסוקיו הספציפיים באותו השבוע, תמיד הגיע הרב לוין לבית הסוהר והיה מעודד את רוחם של הכלואים השונים, בין היתר את המועמדים לעונשי המוות. הרב היה משוחח איתם ומעניק להם רגעי שלווה במקום הקשה בו הם נמצאו. הרב לוין גם היה מעביר פתקים ומכתבים בין האסירים לבין קרובי משפחתם וקשוריהם מחוץ לבית הכלא והיה הצוהר היחיד של רבים מהם לעולם האמיתי מחוץ לתאם הצר. הרב התאמץ מול הבריטים והצליח להקים בבית הסוהר מטבח כשר ובית כנסת אותו ניהל בשבתות, והשפיע משמעותית על אורח חייהם של האסירים.

לרב לוין לא היה משנה האם האסיר הוא פוליטי או פלילי, איש מצוות או חילוני. הוא התייחס לכלל האסירים כילדיו וכונה על ידי רבים 'אבי האסירים'. הרב גם התעניין בשלומם של החולים והנדכאים מחוץ לכותלי בית הסוהר, והיה בין מתי המעט שההינו לבקר בבתי המצורעים וחולי השחפת ולדאוג לשלומם של החולים.

הרב אריה לוין המשיך בצעדותיו אלו והשקיע זמנו ומרצו באסירים ובחולים עד לימיו האחרונים. הוא נפטר במרץ 1969 ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים. הרחוב בו התגורר בשכונת נחלאות נקרא היום על שמו.

לאורך עשרות השנים נצברו סיפורים רבים על מעשיו של הרב לוין ועל אמירותיו החכמות וטובות הלב. הסופר שמחה רז ריכז את המיטב מסיפורים אלו לשני ספרים על אודות חייו ומעשיו של הרב אריה לוין. שמות הספרים 'איש צדיק היה' ו-'צדיק יסוד עולם', והם יצאו לאור בשנת 1972 ובשנת 1996 בהתאמה. בספרים המרתקים ניתן למצוא התבטאויות מזיכרונותיהם של רבים אשר היו בבתי הכלא וזוכרים את התנהלותו של הרב, כמו גם תושבי ירושלים אשר נפעמו מפעילותו המבורכת.

להלן קטע לדוגמא מהספר 'איש צדיק היה', בו מצוטט מזכיר האקדמיה ללשון עברית המתאר את קורותיו וזכרונותיו מירושלים, עת פגש את הרב בחזרתו מבית הסוהר: "היה זה באחת מהשבתות בשנת תרצ"ז [1936], אנכי מהלך לי בדרכי ברחוב הנביאים. הימים ימי חורף, שלג כיסה את פני העיר ואין איש ברחוב. לפתע הבחנתי באדם הקרב והולך [...] ניגש אלי אותו יהודי וברכני בברכת 'שבת שלום' ושאלני: התוכל לעזור לי ? [...] זה עתה שב אני מביקורי בבית הסוהר, שם קיבלתי על עצמי למסור לעשרים וחמש משפחות ירושלמיות פריסת שלום מבניהם אשר בבית הכלא. כרגיל אנכי מוסר פריסות שלום אלה עוד באותה שבת, אולם היום חוששני שלרגל השלג הכבד לא יעלה בידי לפקוד את המשפחות כולן וחרד אנכי שמא אשכח מספר שמות וכתובות. שמא תהיה נכון לשנן שמותיהן וכתובותיהן של חמש משפחות ואנכי אסור לביתך לאחר השבת כדי לקבל כתובות אלו ?"

ניתן לראות כי גם בימי השלג והקור הירושלמי לא פסק הרב לוין מצעידותיו לבית הסוהר והקפיד בכל מאודו לתמוך ולעזור לכלואים ולנזקקים, במקרה זה – שלא לשכוח אף אחת מדרישות השלום שהבטיח למסור. הספרים של שמחה רז מומלצים בחום, והם אלו אשר יוכלו באמת לפרוס את דמותו המרתקת של 'אבי האסירים'.

הרב אריה לוין:

זה קרה במרץ 1948 / על דוד ליבוביץ', ה-'דוידקה' והרעש העז שחיזק את ליבם של היהודים במלחמת העצמאות

זה קרה במרץ 1948. חודשיים לפני הכרזת העצמאות המצב בארץ היה קשה, בעיקר לאור ההיתקלויות הבלתי פוסקות עם האוכלוסייה הערבית. מזה שנים אחת מהבעיות הקשות של כוחות הביטחון הישראליים הייתה מצוקת החימוש והנשק. בנוסף למצוקה זו, דוד ליבוביץ', קצין נשק של ארגון ההגנה בחזית הדרום, היה מוטרד מהאבדות הרבות של כוחות ההגנה המסתערים וניסה להמציא פתרון לתקיפה מרחוק. מחשבתו זו היא שהובילה לפיתוח המרגמה הנוסטלגית 'הדוידקה' שנשתמרה בזיכרון ההיסטורי כנשק פטריוטי מיוחד וסמל ליצירתיות ישראלית.

ליבוביץ' נולד בעיר טומסק שבסיביר ב-1904 והיה פעיל בילדותו בתנועות נוער ציוניות. כבחור צעיר השתתף בהכשרות של ארגון 'החלוץ' ולמד מכניקה בברית המועצות. ב-1927 עלה לארץ ישראל וכבר במהומות בשנת 1929 השתתף בייצור כלי נשק, בעיקר רימוני יד, והדרכה של קורסים טכנולוגיים בארגון ההגנה. בשנת 1948 גויס שוב לכוחות ההגנה ושירת בחזית הדרום. ליבוביץ' הוצב תחת פיקודו של סא''ל ישראל שחורי ונענה לבקשותיו של האחרון לעזור במצוקת החימוש הקשה.

בזיכרונותיו כתב ליבוביץ': "היות והפעולות היו תמיד פעולות של פיצוץ עמדות נפלו כתוצאה מפעולות אלו גם קרבנות מבין המתפרצים והחבלנים. מתוך שהקורבנות האלה באו רק בגלל הנחת חומר נפץ ליד בית ערבי או עמדה צץ במוחי רעיון של הטלת כמויות ניכרות של חומר נפץ ע"י מכשיר וע"י כך למנוע (לחסוך) כניסת החברים לתוך האיזורים המסוכנים [...] נגשתי להוציא לפועל את הרעיון [...] במשך מספר ימים הצלחנו לבנות כלי אחד שאפשר לנסות בו ניסיון ראשון של הטלת פגז אחד [...] הדלקתי את הפתיל ומיהרתי להיכנס למחסה. שניות מספר עברו עלינו במתיחות לא תשוער והנה נשמע רעם היריה [...] להתלהבות המשתתפים בניסוי לא היה גבול".

הניסיון היה מוצלח והמרגמה הייחודית נכנסה תוך ימים לארסנל כלי הנשק של ההגנה. המרגמה הכבדה הייתה מסוגלת לירות פגזים של 37 קילו לטווח של כ-250 מטר ופגזים של 12 קילו לטווח של כ-750 מטר. הרעיון המכאני להפעלת המרגמה התבסס על משיכה בחבל שגררה נקירת פיקה בבסיס הפגז והעפתו, תוך פיצוץ אבק השריפה והשמעת שריקה צורמנית בעת מעופו אל היעד. לאחר נפילת הפגז ביעדו יכלו לעבור כמה שניות עד שהפגז עצמו היה מתפוצץ בקול עז הנשמע למרחקים.

השימוש הראשון במרגמות ה-'דוידקה' נעשה בהתקפה של ה-'הגנה' על שכונת אבו-כביר ביפו, ב-13 במרץ 1948. באותה התקפה ציידו כל אחת משלושת חטיבות הפלמ''ח בשתי מרגמות והמפקדים אכן הפעילו את הנשק החדיש. בדו'ח שהוגש בסיום הפעולה נכתב כי: "המגמה בכללה הושגה תודות למרגמות 'דוד' שיעילותן על ידי כוח ההרס של פגזיהן והאפקט המורלי שלהן". 'האפקט המורלי' הוא סוד ההצלחה המפתיע של מרגמת ה-'דוידקה'. לאחר ההפעלה הראשונה ניכר כי נזק האש והפגיעה הפיזית של המרגמה לא היו משמעותיים מאוד, אבל עוצמת הרעש והשפעתו הייתה מדהימה. קול הנפץ העז פגע ברוח הלחימה של הצד השני, ורבים מהערבים ברחו בשומעם את הנשק המפחיד ומטיל המורא.

דוגמא לכך ניתן למצוא בספרו 'קריה נאמנה' של דב יוסף שהיה מושל ירושלים בימי המצור במלחמת העצמאות: "רבים השבו את ה-'דוידקה' לקלעו של דוד שיצא בו לקראת גליית הפלשתיני. הייתה זו מרגמה פרימיטיבית עשויה צינור שופכין בקוטר של שישה אינצ'ים. היא הטילה פצצה מלאה מסמרים וגרוטאות ברזל שנתפוצצה בכוח – וחשוב מזה – בקול רעש אדיר ונורא. השפעתה על הערבים הייתה רבה [...] הרעש שנתחולל על ידה הבהיל את הערבים לא פחות משהזיקה להם הפצצה. התפוצצויות אלו חיזקו את לבם של יהודי ירושלים".

לאור ההצלחה בקרב הראשון ביפו נתבקש ליבוביץ' לבנות עוד מרגמות, אשר נשלחו לגזרות שונות ותמכו במאמצי הכוחות היהודים במלחמה, כדוגמת המאבק בירושלים שציין דב יוסף לעיל. ליבוביץ' נפטר בשנת 1969 ובשנת 1973 הוענק לאשתו שולמית פרס ביטחון ישראל לאור הערכה על הגיית הרעיון, הפיתוח והבנייה של המרגמה. הרעש הנורא של מרגמות אלו נשאר עד היום כזיכרון נוסטלגי של קרבות תש''ח, ועד היום מוצגים לראווה במקומות שונים בארץ שאריות של המרגמות, כדוגמת 'כיכר הדוידקה' בירושלים. 

דוד ליבוביץ' והדוידקה:

זה קרה ביולי 1959 / על מאורעות 'ואדי סאליב' וירי בבית קפה שהוביל לשיפור בחייהם של יוצאי צפון אפריקה

זה קרה ביולי 1959. ירי של שוטרים בבית קפה בשכונת ואדי סאליב החיפנית התסיס את התושבים המזרחיים של השכונה ובהמשך גם מוקדים שונים אחרים במדינת ישראל. זו הייתה יריית הפתיחה של מהומות עדתיות, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, שמטרתן להיטיב עם חיי יהודי צפון אפריקה והמזרח.

שכונת ואדי סאליב הייתה מקום מגוריהם של רבים מיוצאי מרוקו שהחליפו את הערבים שברחו מחיפה במלחמת העצמאות. התושבים היו ברובם מובטלים וחסרי השכלה אקדמית שלא אהבו את הפער בינם לבין תושבי השכונות הצמודות האמידות של חיפה, בראשן שכונת הדר. הפער היה גם גיאוגרפי – השכונות האמידות היו גבוהות ונישאות, ואילו ואדי סאליב בתחתיתה של חיפה. המצב הגיאוגרפי והדמוגרפי יצר אווירה של תסכול שהייתה נפיצה ביותר והתלקחה לבסוף.   

בערב ה-8 ליולי ישב יעקב אלקריף, סבל קשה יום, בבית קפה בשכונת ואדי סאליב. אלקריף הטביע את קשיי היום באלכוהול, השתכר והחל להשתולל. המשטרה שהגיעה למקום הגיעה לעצרו, ומסיבה לא ברורה אחד השוטרים החליט לשלוף נשקו ולירות באלקריף שנפצע. הירי הלא מוצדק לטענת תושבי השכונה הסעיר את הרוחות, התושבים יידו אבנים על השוטרים ואלו הסתגרו בניידת. רק הגעתו של רב-פקד ששוחח עם התושבים הצליחה להרגיע מעט את הרוחות.

לאור האירועים דוד בן-הרוש, תושב השכונה ויו"ר תנועת 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' החל להתכונן עם אנשיו לקראת הפגנה גדולה שתוכננה למחרת היום. הכל אורגן למופת, ובבוקר ה-9 ליולי החלה צעדה המונית של תושבי השכונה לעבר מטה המשטרה בשכונת הדר. בראש הצעדה הלכו אנשי 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' והניפו דגל ישראל מוכתם בדם. הצועדים הגיעו למטה המשטרה ולאחר דין ודברים עם השוטרים בנוגע לביקור בבית החולים לבחון את מצבו של אלקריף חזרו תושבי השכונה לכיוון שכונת ואדי סאליב. או אז החלה המהומה, כאשר הצועדים לא התאפקו והחלו לפגוע בכל רכוש שעמד בדרכם, החל מחלונות ראווה וכלה במכוניות של תושבי השכונה. שוטרים רבים החלו לזרום למקום ופעלו ללא רחם בכדי לעצור את המפגינים תוך כדי הפעלת כוח פיזי רב.

למחרת היום המהומות רק התרחבו, גם בואדי סאליב ועכשיו גם באיזורים שונים שבהם התרכזה אוכלוסייה מזרחית, בין היתר בעכו ובתל-חנן בקרבת חיפה. תוך כמה ימים התפשטה המחאה גם לקרית שמונה, באר שבע ושכונת מוסררה בירושלים, ממנה תצא תוך שנים לא רבות מחאת 'הפנתרים השחורים'. ניכר היה כי מדינת ישראל עומדת בפני המחאה העדתית הראשונה שפרצה במלוא עוצמתה.

דוד בן-גוריון ונציגי מפא''י פעלו במהירות. בחיפה פעלו 'גדודי הפועל', צעירי המפלגה שהיו ידועים בהפעלת כוח הזרוע וניסו להשליט סדר בעזרת אלימות רבה בעיר. בנוסף, פתח בן-גוריון במאמצים פוליטיים כדי להרגיע את הרוחות, הוא ביקר יחד עם משה דיין בואדי סאליב ושידר שהעניין הלאומי בטיפול. תצורת הטיפול הייתה לעצור את מנהיגי המחאה, כדוגמת בן-הרוש, ולהשפיע על מוקדי הפעילות בעזרת נקיטת יד קשה כלפי מתפרעים, מאסרים ופינוי גורמים מתסיסים.

הכנסת החליטה על ועדת חקירה להתפרצות המרד, וניכר כי ועדה זו הייתה סנונית ראשונית בניסיון לפתור את בעיות העדתיות והקשיים של יהודי המזרח. חבר הכנסת חנן רובין לדוגמא טען כי: "כיצד זה קרה שרבים מאתנו הופתעו מן התגובה הזו ? [...] רובם של העוסקים בעבודות דחק הם מבני עדות המזרח [...] מתנגדים לעלות את שכר פועלי הדחק [...] אנשי עדות המזרח נמצאים בדרגת שכר נמוכה ביותר". אמנם הועדה הייתה מקורבת לאנשי מפא''י והיה ברור כבר מתחילת הדרך כי היא לא תגיע למסקנות מרחיקות לכת אך אין לזלזל בחשיבותה בתהליך התפתחות האוכלוסייה והמדינה הישראלית.

אירועי ואדי סאליב נרגעו לבסוף ומדינת ישראל התפתחה לאורם. הפוליטיקאים החלו להתייחס לבעיה העדתית וחיזרו אחר נציגים מזרחיים לרשימות המפלגות השונות. האזרחים המזרחיים עצמם הרגישו, גם אם לתקופה קצרה, את עוצמתם והיכולת להשפיע על סדר היום של המדינה. אמנם לא הכל השתפר דרמטית בימים שלאחר המרד, אך הכיוון הכללי אליו יש לצעוד נראה ברור יותר. תריסר שנים לאחר מכן פרעות 'הפנתרים השחורים' עתידים לזעזע שוב את המדינה ולהשפיע דרמטית על מצב המזרחיים, בין היתר גם על החלפת השלטון ב-'מהפך' בשנת 1977. היום אין ספק כי למאורעות 'ואדי סאליב' יש מקום משמעותי בהתפתחות היחס והתנאים של היהודים המזרחיים בישראל.

זה קרה בפברואר 1973 / על טרגדיית המטוס הלובי והחלטות ליירוט באמצע מקלחת

זה קרה בפברואר 1973. מטוס נוסעים לובי ועליו יותר ממאה נוסעים, חדר לשטח האווירי הישראלי מכיוון הגבול המצרי. שני מטוסי פאנטום ישראלים הוקפצו במהירות וליוו את המטוס החודר, תוך כדי קריאות קשר וסימונים לנחות, עד כדי ירי של טילי אזהרה. תנאי הראות הלא טובים, קשר הרדיו ובעיקר ההבנה השגויה של הטייסים גררו את התעלמותם מסימני האזהרה. הצוות הלובי החליט להסתובב ולטוס לכיוון הגבול מצרי, אך חיל האוויר הישראלי, בפקודת מפקד חיל האוויר והרמטכ''ל, יירט את המטוס בשטח ישראל והוביל להתרסקות המטוס ולמותם של 106 איש מנוסעיו.

בצהרי יום ד', ה-21 בפברואר 1973, החלה והסתיימה תוך 17 דקות הפרשייה המטרידה והטראגית של יירוט המטוס הלובי. בשעה 13:54 זוהה מטוס 'בואינג' הנע במהירות של 750 קמ"ש בנתיב ישיר לחציית תעלת סואץ והגעה לאיזור בסיס 'רפידים' של צה''ל בסיני. בשעה 13:56 הוקפצו שני מטוסי פאנטום אשר הגיעו במהירות למקום וב-14:03 הטייסים הישראלים זיהו את המטוס החודר כמטוס חברת תעופה לובית. וילונות הנוסעים היו מוגפים והטייסים לא יכלו לדעת האם המטוס מלא בנוסעים או ריק. הטייסים הישראלים החלו לסמן ולהבהיר לטייסים הלובים כי הם נדרשים לסטות לעבר נחיתה בקרבת בסיס 'רפידים'. למרות שהיה ברור שהלובים מבינים את המסרים, הם לא שעו לדרישה הישראלית, שינו את מסלול הטיסה לכיוון מערב ופנו לעבר למצרים.

הטייסים הישראלים דיווחו לאחור וקיבלו הוראה להמשיך לדרוש את נחיתת המטוס בשטח ישראל. ב-14:06 ניתנה הוראה על ידי מפקד חיל האוויר לירות טילי אזהרה. לאחר שגם הטילים האלו לא גרמו ללובים להתחיל בנחיתה, ב-14:08 אישר הרמטכ''ל להנחית את המטוס בכוח, אם צריך תוך שימוש באש. כמה שניות לאחר מכן ירה ופגע אחד הפאנטומים בכנף ימין של מטוס הנוסעים. המטוס הלובי עדיין לא החל בנחיתה וניסה להמשיך לחזור למצרים, פעולה שהובילה לעוד ירי במטרה לגרום למטוס לבצע נחיתת חירום בשטח מדינת ישראל. בשעה 14:11 המטוס יורט סופית והתרסק 20 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ.

דוד אלעזר הרמטכ''ל היה באותה השעה במקלחת והוקפץ החוצה לקבל את ההחלטה המכריעה האם ליירט או לא. בשיחתו עם ראש חיל האוויר שכנע אותו מרדכי הוד כי זוהי בראייתו הפעולה הנכונה. לאחר שהחליט להפציץ עוד הספיק אלעזר לשוחח עם ראש אמ''ן אלי זעירא, אשר ניסה לשכנע אותו שלא יפרש טעות אזרחית של טייס כמעשה לחימה. למרות ששיחתו עם זעירא השפיעה על אלעזר הוא לא הספיק לשנות את החלטתו והמטוס יורט.

באחת משיחות ההבהרה שנערכו לאחר מעשה טען הרמטכ''ל: "בשעה שנתתי את האישור למפקד חיל האוויר [...] לא עלה בדעתי שמדובר במטוס מלא נוסעים. היה לי ברור שיש כאן מטוס חשוד, שיש לו אינטרס עליון לא לנחות אצלנו – מה שהגביר אצלי את הרצון להנחית אותו אצלנו, ואפילו בסיכון שהוא יופל".

על טיסה 114 של 'ליביאן אירליינס' היה צוות טייסים צרפתי, טייס משנה לובי ו-113 נוסעים. סופת חול באיזור צפון סיני הפריעה למטוס ושינתה את מסלול הטיסה התקין. הטיסה הופעלה על ידי מכשור אוטומטי לאור הראות הלקוייה, והטייסים לא שמו לב לסחיפה החזקה מזרחה שהתרחשה לאור הרוחות החזקות. ממיטתו בבית החולים בבאר שבע טען טייס המשנה הלובי ששרד את ההתרסקות כי הצוות ראה וזיהה את המטוסים הישראלים, אך הטייסים טעו והניחו כי אלו מטוסי 'מיג' מצריים, אשר אמורים ללוות אותם בטיסתם חזרה למצרים.

טייס המשנה הוסיף כי: "כאשר התברר לנו כי אנו נמצאים בשטח שבשליטת ישראל נפל עלינו פחד גדול והחלטנו לנסות לצאת מתוך המרחב האווירי של ישראל בלי לציית לאותות". לאחר מכן טען בנוסף כי הטייסים ידעו על יחסי העוינות בין ממשלת לוב לישראל ולכן הם החליטו בכל מקרה לחזור למצרים.

בהתייחס לפרשה טען ימים לאחר מכן היועץ המשפטי מאיר שמגר כי אין צורך בועדת חקירה. טענתו הייתה כי אין צורך לברר מי נתן את ההוראה לאור לקיחת האחריות האישית של הרמטכ''ל ובנוסף, בראייתו מינוי ועדת חקירה ירמז על חוסר ביטחון בהתנהלות צה''ל. לשמגר היה ברור כי הפעולה בוצעה על פי כל ההסדרים והחוקים הבינלאומיים. מספר חברי אופוזיציה לא הסכימו עימו, כדוגמת מנחם בגין אשר טען כי: "אין לי שום ספק שעלינו למנות ועדת חקירה [...] מעמדה המוסרי של מדינת ישראל מועמד בסימן שאלה [...] בכל זאת, נהרגו מאה איש, אנשים, נשים וילדים".

ועדת החקירה לא קמה לבסוף. במדינות שונות זומנו שגרירי ישראלי ונדרשו לתת הסברים, מעשי אנטישמיות התרבו באירופה ובעולם הערבי התעצמו עוד יותר הקריאות כנגד ישראל. ימים לאחר ההתרסקות זומן שגריר צרפת בישראל לשר החוץ וקיבל הסבר מעמיק על התקרית המצערת. שבועות לאחר המקרה עוד ניתן היה למצוא בתקשורת העולמית התייחסויות לאגרסיביות והמיליטנטיות של הצבא הישראלי. אווירת המלחמה והשנאה בין ישראל למצרים התגברה, ונראה כי היה זה עוד צעד בדרכן של ישראל ומצרים לעבר מלחמת יום הכיפורים. 

שרידי המטוס:

זה קרה ביוני 1954 / על נאומו המרשים והכושל של בן-גוריון לנוער הישראלי

בעשירי ביוני 1954 נאספו אלפי תלמידי כיתות י"א וי"ב לשמוע את ראש הממשלה לשעבר אשר הגיע מקיבוץ שדה בוקר במטרה להשפיע ולחנך. לנאום זה, אשר מרבים לצטט ממנו כאחד מהנאומים המרשימים של בן-גוריון כלפי הנוער הישראלי, היה גם צד פחות מוכר – זלזול וחוסר ההקשבה של קהל השומעים, אשר העדיפו לאכול ארטיקים לצינון החום מאשר להקשיב להטפות מוסר.

כבר בהיותו בחור צעיר בשנות העלייה השנייה האמין דוד בן-גוריון בכוח ובחשיבות של הנוער היהודי. שנים לאחר מכן, לאחר שפרש בראשונה מראשות הממשלה, הוא ביקש לנסות ולהשפיע שוב על הנוער הישראלי. סביר להניח כי בן-גוריון היה מוטרד מהשחיקה של האזרח הישראלי אשר נדרש לתרום במשך שנים, כאשר ההתנדבות הייתה כה נפוצה בשנות היישוב והמדינה שבדרך. חשיבה זו היא שהובילה אותו בין היתר להרצות לצעירים הרבים תחת הכותרת המרשימה: "קריירה או שליחות".

כדי לארגן את הכנס פנה בן-גוריון לשר החינוך, למנהלי בתי ספר גדולים, לבכירי מפא''י ולאנשי הצבא. הפנייה לצבא הייתה ככל הנראה בעיקר לצרכי ההתנהלות וארגון האירוע, ואכן אנשיו של בן-גוריון במשרד הביטחון וצה"ל, בראשות שמעון פרס ומשה דיין בהתאמה, עזרו ותמכו ככל יכולתם. ההסעות יצאו לדרך, השטח בכפר שיח' מוניס, בו תיבנה כמה שנים מאוחר יותר אוניברסיטת תל-אביב, אורגן בקפידה ובשעות אחר הצהריים של העשירי ביוני הגיע, קצת באיחור, ראש הממשלה לשעבר לנאום בפני כשמונת אלפים תלמידים.

בן-גוריון החל את נאומו בדילמת הקריירה והשליחות ואז פרץ במרץ בדברי ערך והסברים על חשיבות התרומה לקהילה ולמדינה. לאחר שהזכיר את הנוער הישראלי שהקריב עצמו במלחמת העצמאות למען הכלל, ראש הממשלה לשעבר טען כי הנוער חייב לפעול. הוא ציין כי מי שיפנה ל-"בצע, חיים ריקים, לרווחים קלים ולקיום פארזיטי [...] יהווה את הנשק הסודי של אויבנו בו יכריעו בנקל את עם ישראל". מדבריו משתמע בבירור כי מי שלא יבחר בשליחות הוא-הוא אויב ישראל. בין היתר ציין בן-גוריון כי הנוער צריך לשמש: "דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, דור בן חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה". המשך הנאום הארוך כלל סקירה מקיפה של הצורך בטוהר מידות, טיפוח המשותף בין האזרחים ומיזוג גלויות, יישוב גבולות הארץ ויצירת החברה הישראלית החדשה.

בניגוד למחזה האידילי אליו התכונן בן-גוריון, באותו אחר הצהריים חם ישבו אלפי הצעירים בבגדיהם הקצרים ובידם ארטיקים ושלגונים, והשתעממו. את הזמן העבירו, בעוד בן-גוריון נואם, בשיח בינהם, בטיולים זוגיים ובצחקוקים בלתי פוסקים. בעיתונים נכתב למחרת כי הצעירים מחאו כפיים סוערות לאור שתי הערות ספציפיות של ראש הממשלה לשעבר. הפעם הראשונה הייתה כאשר דיבר על חשיבות הילודה בישראל והשנייה כאשר העביר ביקורת על מורי בתי הספר. שני המקרים שעשעו מאוד את הנוער שהיה במצב רוח מרומם.  

לאחר שהנאום הסתיים, היה ברור ש-'לא זו הייתה כוונת המשורר'. עוד באותו היום נפוצו השמועות והדיווחים על הנאום הלא מכובד, ולמחרת – התקשורת נרעשה. כותרות העיתונים זעקו על 'קול קורא במדבר' ו-'בן-גוריון עם מקל רועים'. למרות שהעיתונות הממסדית דיווחה על 'נאום עז-רושם', השיח הפוליטי געש. תלונות רבות עלו בנושא ההשפעה המפלגתית של בן-גוריון על הנוער כמו גם על חוסר ההבנה והפערים העצומים שבינו לבין הצעירים. גם בני הנוער מצידם לא שתקו וטענו כי תנאי השטח הלא נוחים בהם ישבו השפיעו עליהם, הרמקולים לא שידרו בעוצמה ראויה את דברי המנהיג ובעיקר התלוננו על אורך הדברים שייגעו אותם.

דן אלמגור, דאז חייל בן 19, תיאר בביטאון נוער את שהתרחש בנאום והוסיף שיר ביקורתי שכלל בין היתר את השורות הבאות:

הייתי בכינוס, הו חוויה מוצלחת ! [...] היו שם אלפים, זה לא מילה – שמח ! פגשנו שם את בנץ, את רפי ואת ציפ. ליקקנו שלגונים ויוש בדיחות בידח, כל שתי דקות מחאנו כף מתוך פרינציפ. דפקו שם ת'מורים ! ביקשו לידה מוגברת ! צעקנו: נעשה ! סמכו נא, אין לחשוש ! שכבנו על החול עד שירד הערב, נשענתי קצת על ניצה, ורוב הזמן על שוש [...] ומי מוכן לקום, לעור ולבצע ? על שוש להישען הרבה יותר נעים ! ואם גם ישראל נאבקת על חייה – שתיאבק לבד ! אני עושה חיים !".

שנים לאחר מכן עדיין מופיעים לעיתים ציטוטים של הנאום, שהתוכן שלו נשמע מצוין, ללא ההקשר המביך של הנאום. בשנת 1999 לדוגמא הספיד הרמטכ''ל אהוד ברק את האלוף נחמיה תמרי ואמר: "בשנת 1954 במאמרו 'קריירה או שליחות' כתב דוד בן גוריון, ואני מצטט: "בהקמת המדינה עלינו על הר תלול: אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו. או שנתגלגל במורד על לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד לפסגה". המשפט הנפלא הזה משולל כל התייחסות לנערים ונערות המתגפפים ומצחקקים שנשכחו והושכחו ברבות הימים.

במכתב ששלח לאחר כמה ימים כתב בן-גוריון: "אודה על האמת: ברגע שהגעתי למגרש וראיתי בעיני המסיבה של אלפי הנערים, חשתי שהדברים שהתכוונתי להגיד במסיבה זו אינם הולמים מסיבה מסוג זה". גם בן-גוריון הבין שהתכנון היה לקוי אבל למזלו הזמן מקהה את הזיכרון. במקרים רבים, כמו גם בנאום המפורסם בשיח' מוניס, הקשר בין הזיכרון וההיסטוריה חלקי ביותר.

זה קרה בספטמבר 1958 / על המכונית הישראלית הראשונה וביקור מוצלח של סטודנט בשירותים

זה קרה בספטמבר 1958. מפעלי 'אוטוקרס' להרכבת רכבים, אשר נמצאו בחיפה והיו בבעלותו של הסוחר יצחק שובינסקי שיווקו לראשונה את המכונית הישראלית הראשונה. המכונית, שבתחילה נמכרה תחת השם 'ריג'נט' ו-'צברה', קיבלה לבסוף את השם המיתולוגי 'סוסיתא' ונשארה בשוק המקומי בצורה זו או אחרת עד 1978.

בשנת 1955 לאור מספר פיתוחים טכנולוגים החליט איש העסקנים החיפני יצחק שובינסקי לרכוש מפעלי רכב בחיפה ולהיכנס לשותפות עם 'החברה הישראלית לאוטומובילים'. השניים הקימו את חברת 'אוטוקארס' שעתידה הייתה לייצר את המכוניות הישראליות הראשונות במדינה. לאחר מחקר ופיתוח, אשר הושפעו מההתפתחויות העולמיות בארה"ב ואירופה, בספטמבר 1958 הדגם הראשון של המכונית הישראלית יוצר ושווק, הן בארץ והן בחו''ל. הישראלים לא התרגשו מאוד מרכישת מכונית ישראל, וקמפיין שיווקי הועלה לאוויר במטרה להדגיש את ראשוניות הפרוייקט.

בסוף 1959 פרסמה חברת 'אוטוקרס' מודעה בעיתון הארץ ובה כתבה: "חברת אוטוקרס חיפה מבקשת שם למכונית הישראלית ומכריזה בזה על תחרות מלווה בפרס של 500 לירות ישראליות". תנאי התחרות כללו מציאת שם עברי קצר וקולע אשר יתאים למכונית אשר תוארה כ-'קלה במשקל', 'חסכונית בשימוש ואחזקה' בעלת 'מבנה יציב' ו-'מנוע אנגלי'. התכנית הצליחה. 2,355 הצעות הגיעו לידי הנהלת החברה, ושש מהם כללו את השם 'סוסיתא', שכנראה הרשים את המנהלים בהתאמתו לדגם המכונית.

מתוך ששת האנשים הוגרל מנצח בודד וב-500 הלירות הנכספות זכה הסטודנט יוסף שוב, לימים דוקטור לחקלאות. בראיון בשנת 2013 טען יוסף כי השם סוסיתא, אשר היה שמה של עיר עתיקה ששכנה מזרחית לים כינרת, עלה במוחו כאשר הרהר על התחרות בהיותו בשרותים, וחיפש שם של מקום ישראלי שיתאים למכונית ישראלית.

השם הנבחר ליווה את המכונית הישראלית שנים רבות. עד שנת 1959 מכרה החברה 200 יחידות, כמחצית מהם לשוק העולמי לאור הגבלות על ייצור רכבים בארץ. בשנה שלאחר מכן יוצרו כבר 300 מכוניות, והפעם שני-שליש כבר שווקו ונמכרו בארץ. בתחילת אוקטובר 1960 משרדי הממשלה הכריזו על ליברליזציה ביבוא, והתירו לראשונה את המכירה של רכבים קטנים בארץ. או אז בשנת 1961 נמכרו כ-4,000 מכוניות בשוק המקומי ומתוכם כ-1,200 היו של חברת 'אוטוקרס'. באותה התקופה מנו מפעלי החברה כמאה וחמישים עובדים.

לאורך השנים שופרה ושודרגה ה-'סוסיתא'. באוקטובר 1964 הושקה מכונית ה-'כרמל' שהייתה דגם משופר ובסיס לסדרת 'סוסיתא' חדשה. באוגוסט 1966 הופסק הייצור ונסתם הגולל על כ-9,000 מכוניות שיוצרו עד אז. בנובמבר 1971 פשטה חברת 'אוטוקרס' את הרגל. לא היה זה עדיין סופה של 'סוסיתא', מפני שחברה נוספת, 'רום כרמל', ייצרה את הדגמים המוכרים עד שנת 1978.

המכונית הישראלית, אשר נחשבה בשנות השישים המוקדמות כטובה ואמינה לתקופתה, נשארה בזיכרון ההיסטורי הישראלי כפריט נוסטלגי מ-'הימים ההם' של ראשית המדינה. מכוניות בודדות עוד נמצאו על כבישי הארץ עשרות שנים לאחר תום ייצורן. מי יכול היה לשער שהשם המפורסם הגיע מהגרלה בין אזרחי הארץ, והסטודנט שזכה בחמש מאות לירות החליט על שמה של המכונית הישראלית הראשונה בעודו בשירותים..

הרכבת רכבי סוסיתא במפעל בחיפה

זה קרה באוקטובר 1966 / על 'שקשוק בוקר', שקיות פלסטיק והצרות של החלבנים בשנות השישים.

זה קרה באוקטובר 1966. מחלבת 'תנובה', ספקית החלב המרכזית במדינת ישראל הצעירה, החליטה להתפתח. השינוי המרכזי, אשר הגיע היישר מאירופה המתקדמת, היה אריזת החלב בשקיות פלסטיק חדישות. בקבוקי החלב העשויים זכוכית, כמו גם כדי החלב המסורתיים שלפניהם, נסחבו על ידי החלבנים הישראלים עשרות בשנים והיו עתידים עתה להידחק לשוליים. הסכנה הכלכלית הגדולה הזעיקה את העובדים, את העיתונות הישראלית ואת האזרחים כולם וסחפה את המדינה במשך כחודשיים.

"שקשוק בקבוקי החלב שוב לא יעיר אתכן השכם בבוקר, אם יצליח ניסיונה של 'תנובה' לעבור לשיווק החלב בשקיות פלאסטיק במקום בקבוקי הזכוכית" – כך נפתחה כתבת עיתון דבר באוקטובר 1966. באותה השנה סיפקה תנובה כ-600 אלף ליטר חלב ביום, אשר נארזו בבקבוקי זכוכית ונאספו על ידי החלבנים. עובדים אלו הסתובבו ברחובות הערים, המושבים והקיבוצים, התהלכו בין הבתים, דפקו בדלתות ומכרו את הבקבוקים בעלי הנוזל הנכסף. בחודש אוקטובר רכשה תנובה שתי מכונות אריזה חדשות, אשר השתמשו בפלא החדש – פלסטיק. המכונות הללו הגיעו מצרפת ואפשרו אריזת 1,500 ליטר בשעה. התכנון של 'תנובה' היה לבצע מכירה ניסיונית של 18,000 ליטר חלב ביום, רק בירושלים ובתל-אביב.

מחלקי החלב היו מוטרדים מהשינוי המהפכני. בתחילה הועלתה על ידם האפשרות לעבור ידנית בין הבתים ולחלק את שקיות החלב במקום הבקבוקים. משרד הבריאות הישראלי קבע במהירות כי אין דין הפלסטיק כדין הזכוכית, וכי מטעמי היגיינה השקיות צריכות להימכר בחנויות ובסופרים ולא לעבור מיד ליד. או אז הבינו החלבנים כי הטכנולוגיה עתידה למחוק את פרנסתם כליל, והמאבק החל.

באמצע באוקטובר הודיע הועד הארצי של מחלקי החלב כי: "לא יהיה מנוס מהשבתת החלוקה". האיום העלה את הנושא לכותרות, ובעיתון מעריב למשל נכתבה כתבת שער בכותרת: "סערה בשקית חלב". בפגישות שבין הנהלת המחלבה לנציגי העובדים הסבירה החברה כי הניסיון הוא מצומצם וזמני, אך העובדים הבינו שהם בבעיה ורצו לקבל התחייבויות בכתב שזכויותיהם לא ייפגעו, וכי יעשה מאמץ לאפשר להם להעביר את הסחורה. ראשות המחלבה לא קיבלה את טענות העובדים, התעקשה שהניסיון הוא זמני וכי אין העובדים צריכים להיות מוטרדים, מה שכמובן לא סיפק את מחלקי החלב החוששים אשר פרצו בשביתות מקומיות ונאבקו.

לאחר כחודש של משא ומתן המאבק הצליח בחלקו, וחלוקת החלב הניסיונית בירושלים נדחתה. עם זאת, החלוקה כן התבצעה בת"א, ובסוף נובמבר נבחרו שלושים וחמש צרכניות באיזור גוש-דן אשר החלו לקבל שקיות חלב בבוקר, לתקופה ניסיונית של שלושה חודשים. התהליך הזה לווה גם בהפצת 'עלוני הסברה לעקרת הבית' שמטרתם הייתה ללמד את הנשים כיצד לפתוח ולהשתמש בשקיות, ולהסביר על התהליך. המחיר למתעניינים היה חמישים אגורות לשקית שהכילה ליטר חלב.

בעיתון מעריב פורסם כי: "מחלקי החלב הסכימו לעריכת הניסיון אחרי שהובטח כי ישותפו בהובלתו לחנויות וכי ייעשו צעדים להשגת הסכמת משרד הבריאות לחלוקת השקיות גם לבתי הצרכנים". גם אם היו מתי מעט מהחלבנים אשר הצליחו להשאיר את פרנסתם ולהשתתף בחלוקת החלב לצרכניות, הרי ברור שהביקוש למחלקי החלב קטן משמעותית. ההצלחה של שקיות החלב הייתה חד-משמעית, והחלוקה התפשטה אט-אט ברחבי הארץ. בשנת 1972 כלל החלוקה עברה לשקיות ובקבוקי הזכוכית נעלמו סופית. נראה שגם החלבנים הבינו כי זמנם עבר וכי קשה לעצור את רכבת הטכנולוגיה. 

לעיתים, כפי שהתרחש במקרים שונים בעבר ובוודאי יתרחש גם בעתיד, הפיתוחים הטכנולוגיים משפיעים בחדות ובמהירות על אוכלוסיות שונות. השינוי שהתרחש באוקטובר 1966 היה מוצלח ביותר למרבית האזרחים, אך העלים את 'שקשוקי הבוקר' של בקבוקי הזכוכית ואיתם את התופעה ההיסטורית של החלבנים הסוחבים עגלותיהם בבוקר ברחובות העיר. בישראל של המאה ה-21 החלבנים נשארו רק כסמל היסטורי ונוסטלגי למדינת ישראל הצעירה.

זה קרה במרץ 1932 / על יוסף יקותיאלי 'בעל החלומות' והאולימפיאדה היהודית הראשונה

זה קרה במרץ 1932. בבית העם בתל-אביב התאספו מאות יהודים מכל העולם וחגגו את פתיחת 'האולימפיאדה היהודית' – המכבייה הראשונה. למחרת בבוקר מאיר דיזנגוף, ראש העירייה המיתולוגי של ת"א, רכב על סוסו והוביל את תהלוכת הספורטאים שפתחה את התחרות היהודית הגדולה. אמנם דיזנגוף הוא שהוביל את הספורטאים, אך את הכבוד הגדול יש להעניק דווקא ליוסף יקותיאלי, האדם אשר חלם, עיצב וייסד את התחרות היהודית המפורסמת.

יקותיאלי נולד בפולין בשנת 1897 ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בהיותו בן 12. הוא למד בבתי הספר 'תחכמוני' ובבית הספר של ארגון 'עזרה' ביפו, ולאחר מכן גם בבית ספר למורים עבריים בירושלים. יקותיאלי היה חובב ספורט ואימון גופני כבר בצעירותו, ובשנת 1914 הצטרף לצבא התורכי והשתתף במלחמת העולם כאחראי אימון הכושר של גדודי לוחמים תורכיים. בהמשך גם הגיע לשרת כמתורגמן בלשכתו של גנרל תורכי שהיה אחראי על איזור הארץ.

לאחר המלחמה חזר לעיסוקיו הספורטיביים בארץ, היה פעיל מאוד באגודת והנהלת 'מכבי',  כינס וערך אירועי ספורט בירושלים ותל אביב. בשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני העולמי כנציג ארגון מכבי הישראלי.

את חלומו הגדול החל לפתח אי שם בסוף שנות העשרים בואכה שנות השלושים. המטרה הייתה לארגן במשותף את כל סניפי 'מכבי' העולמיים להגיע לאירוע ספורט בארץ ישראל. יקותיאלי הגיע לרעיון הזה כאפשרות שנייה, אחרי שניסה ולא הצליח לארגן לאולימפיאדה העולמית משלחת שתורכב רק מיהודים ותייצג את השאיפות הלאומיות העבריות. בפי חבריו, לעיתים גם ככינוי לעג, כינויו של יוסף יקותיאלי באותם הימים היה 'יוסף בעל החלומות'. זה לא הפריע לו להמשיך לחלום, להאמין וליישם.

בשנת 1929 הכריז יקותיאלי בקונגרס מכבי העולמי בצ'כוסולבקיה על רעיונו הגרנדיוזי להביא לארץ המוני ספורטאים יהודים. כבר אז טען כי בעוד שלוש שנים, בשנת 1932 תיערך בארץ התחרות הגדולה. עד שנת 1932 הקדיש יקותיאלי את כל מרצו וזמנו לארגון המכביה. בין היתר הוא ארגן שני מסעות אופנועים מישראל לאירופה, בשנת 1930 ו-1931. במסעות אלו עברו הרוכבים בעשרות מדינות ופרסמו את דבר התחרות. בין היתר נפגש יקותיאלי עם אושיות יהודיות מפורסמות ואמידות במטרה לתמוך במטרתו. המסעות הוכתרו כהצלחה גדולה והעלו את המכביה למודעות העולמית. מאמצים נוספים הושקעו אל מול השלטון הבריטי בארץ ישראל, כדי שיתמוך ויעזור לקדם את המכבייה.

זה לא היה פשוט וקצר, אך לבסוף כל האישורים התקבלו. חרף העובדה שהתאריך לפתיחת המכבייה כבר הוחלט, עדיין היו הרבה עבודות הקמה ותשתית. יקותיאלי היה מעורב אישית בבניית איצטדיון בקרבת שפך הירקון אשר היה צריך להכיל 5000 מקומות ישיבה ו-15,000 מקומות עמידה. לצד העבודות הפיזיות הייתה גם עבודה בירוקרטית רבה, היה צריך להקים בארץ התאחדויות ספורט ולאשר מול כל הסניפים בעולם את האירוע כתחרות לגיטימית שמותר לספורטאים להשתתף בה.

ב-29 במארס 1932 עמד יקותיאלי לצד אלפי אנשים נוספים והתרגש מהכינוס ההיסטורי של ספורטאים יהודים מ-22 מדינות. לצד התחרות הספורטיבית הנהדרת, בה התחרו בענפי האתלטיקה, הכדורגל והשחייה, המכביה שימש כסמל לאומי לעצמאות יהודית ושותפות כלל-עולמית. את שיא ההצלחה קטפה האתלטית היהודיה-אמריקאית סיביל סיד קוף, אשר השיגה ארבע מדליות זהב, בריצת 100 מטר, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה ו-קרב שלוש.

אי אפשר להתעלם מכך שלצד האירוע הספורטיבי המכבייה שימשה כאירוע חשוב ביותר לעלייה יהודית. גם מבחינה חוקית, המכבייה שימשה כצוהר להכרת ארץ ישראל והמפעל הציוני ומשכה על ידי כך אוכלוסייה יהודית מגוונת, אך גם, ובעיקר, מבחינה בלתי-לגאלית. המכבייה אפשרה את הגעתם ארצה של אלפי יהודים כמשתתפים או צופים במכבייה ורבים מהם נשארו בארץ והשתקעו בה, גם ללא אישורי עלייה מסודרים. הראש היהודי והשרירים היהודים פעלו כאן במשותף להעצמתו של העם היהודי והמדינה היהודית.

אימון גופני המוני תחת כיפת השמיים במכביה הראשונה

זה קרה בינואר 1963 / על אי-העלייה של יהדות אלג'יריה ומשפט ציבורי לקהילה שלמה

זה קרה בינואר 1963. הנהגת הישוב היהודי מאוד לא אהבה את ההגירה ההמונית של יהדות אלג'יריה לצרפת. כדי להפגין את הבעייתיות של אי-עלייה ארצה, החליטו לערוך 'משפט ציבורי' ליהדות אלג'יריה כולה. במשפט, בו השתתף גם משה שרת, נעשה ניסיון לעלות למודעות הציבורית את חשיבות העלייה תוך כדי האשמת והשפלת קהילה שלמה.

יהודי אלג'יריה זכו כבר בשנת 1870 באזרחות צרפתית, שלא מרצונם, הודות למאמציו והשקעתו של שר המשפטים היהודי-צרפתי, אדולף כרמייה. אזרחותם זו היא שאפשרה את מעברם לצרפת בשנת 1963, עת עזבה צרפת את הקולוניה האלג'יראית. כאשר הצרפתים עזבו את יבשת אפריקה היהודים ניצבו בפני החלטה משמעותית, האם להישאר באלג'יריה תחת השלטון המוסלמי או להגר – לצרפת או ישראל.

התנאים שהצרפתים העניקו הם כמעט בלתי נתפסים במציאות של היום. בין היתר, כל אזרח צרפתי שהחליט לעזוב את אלג'יריה ולהגיע לצרפת קיבל משרת עבודה, נדל''ן וכספים כפי שהיה לו באפריקה. רובם המוחלט של היהודים החליטו, שלא במפתיע, להיעזר בתמיכה הצרפתית ולהגר לאירופה. חשוב להבין כי צרפת שלטה באלג'יריה החל ממחצית המאה ה-19, והיהודים שהיו, בניגוד למוסלמים, אנשי-קשר ומקורבים לצרפתים, דיברו את השפה וחיו את התרבות הצרפתית עשרות בשנים.

מדינת ישראל שהייתה זקוקה לידיים עובדות וציפתה לאוכלוסייה העירונית האלג'יראית שתעלה ארצה, הסתייגה מאוד מ-'בריחתם' לצרפת. כ-160,000 יהודים עזבו את אלג'יריה, ורק-15% מהם הגיע לישראל. רבים מאלו שהגיעו ארצה עשו זאת לאור הגעתם הקודמת של קרובי משפחה שכבר היו בארץ, אך היו שראו בישראל סמל יהודי מסורתי ובעקבות כך נמשכו ארצה.

בינואר 1963 הוחלט להעלות למודעות הציבורית הישראלית את הבעייתיות שבהגירה ההמונית לצרפת. הדרך לביצוע הייתה קיום משפט ציבורי פומבי ליהדות אלג'יריה ובו יואשמו באי-עלייתם ארצה. המטרה הייתה לפרסם ברבים את חומרת המצב ולכן האירוע היה פומבי ביותר. בין היתר התפסמה בעיתון הראשי 'דבר' מה-22 בינואר כתבה אודות המשפט, תחת הכותרת: "משפט ציבורי על יהודי אלג'יריה". כבר באותם ימים המשפט נתפס כמאורע שאינו שגרתי. בכתבת העיתון מוזכר כי לא בטוח שהביקורת על יהודי אלג'יריה מוצדקת.

בסופו של דבר התקיים המשפט, ומשה שרת, שר החוץ הישראלי וראש הממשלה לשעבר, אף הצטרף לניהולו. למשפט, שהתרחש בבית האמנים בירושלים הגיעו אנשי קטגוריה וסנגוריה, אך נציגי הקהילה שהיו בארץ לא הוזמנו. ד"ר יוסף שרביט, חוקר יהדות צפון אפריקה ומומחה לקהילה האלג'יראית טען כי: "המשפט עורר אנטגוניזם נגד הקהילה [...] האליטה שפטה את הקהילה. אחד הסנגורים שאל מדוע נטפלים לקהילה שהייתה במצוקה לאחר מלחמת העצמאות [...] ושאל מדוע לא תוקפים את יהדות ארצות הברית שגם היא אינה עולה בהמוניה". פרטים רבים על יהדות אלג'יריה והמשפט ניתן למצוא בספרו של שרביט: "תולדות יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי" (הוצאת משרד הביטחון, 2010).

בסיום המשפט נשפטה הקהילה לכף זכות מפני שהוחלט שההגירה לצרפת אינה מעשה בגידה במדינה. למרות הסיום הרגוע, 'המשפט הציבורי' עודנו נשאר כאות קין על ההנהגה הישראלית שקשה היה לה להתמודד עם טובתם האישית של היהודים האלג'יראים.

יהודי אלג'יראי מסורתי

זה קרה בספטמבר 1955 / על נפט ישראלי והיום שבו כמעט והוסרו 'ענני השחור' מעל קופת המדינה

זה קרה בספטמבר 1955. ניסיונות קידוח הנפט של מדינת ישראל נשאו פרי והאזרחים כמו גם המנהיגים נדהמו מהשמועות על השגת כמויות רבות של הנוזל השחור המיוחל. במשך מספר שבועות רוח האופטימיות לא חלפה והשמחה הייתה רבה, אך  לבסוף התבהרה התמונה והמציאות נתגלתה. עם זאת, לפחות מבחינת התחושות וההתרגשות, אין ספק כי באותם שבועות מדינת ישראל הייתה ללא ספק מעצמת נפט.

לאורך שנות החמישים מספר חברות עסקיות עמלו על מציאת נפט גולמי ברחבי ישראל. המאמצים היו ברובם בתמיכת הממשלה, כאשר מספר חברות עבדו במשותף ובסופו של דבר הגיעו לתובנה כי באיזור מושב חלץ, בקרבת העיר אשקלון, ישנם ככל הנראה מאגרים של הנוזל היקר. בחודש ספטמבר 1955 הקידוחים כבר היו בעיצומם ובבוקרו של ה-23 לחודש, בסביבות השעה שש, קילוח אדיר של נפט פרץ מן האדמה והגיע לגובה של כעשרים מטר.

כבר באותו הערב כינס שר האוצר לוי אשכול את העיתונאים הישראלים. בתחילת שיחתו עמם שלף בקבוק המלא בנוזל השחור ובעל ריח חזק, העביר אותו בין העיתונאים והודיע על החדשות המשמחות. שרים רבים וחברי כנסת התמוגגו מאושר וחלקם אף הגיעו פיזית לשדה הקידוח. בין היתר הגיעו הרמטכ''ל משה דיין, שר הביטחון דוד בן-גוריון ושר הפיתוח והבריאות דב יוסף. מנהיגי העם הצטרפו אל המוני הישראלים שהעמיסו וגדשו את כבישי הדרום בבואם לחזות בפלא המסקרן.

בימים הבאים שפעה העיתונות הישראלית בתיאורים מרגשים על עוצמת החוויה וההצלחה המסחררת. עיתון 'על המשמר' למשל כתב: "נתחדש בארצנו אחד ממעשי בראשית, משל נפתחו פתאום ארובות השפע ותקווה גדולה וחדשה נולדה בלב הבריות". עיתון 'הצפה' פרסם כי התפוקה המשוערת היא מאה אלף טון נפט בשנה וכותרת העיתון הראשית הייתה: "גלוי הנפט ישחרר את ישראל מתלות כלכלית". מומחים רבים טענו כי הנפט יהיה הנשק הישראלי כנגד החרם הערבי וכי הוא יאפשר לישראל להשתחרר מתלותה באמריקאים. גם הבורסות העולמיות הגיבו בעוצמה חיוביות וההשקעה בחברות הנפט הישראליות הייתה משמעותית.

ראש הממשלה באותם הימים, משה שרת, אמנם שמח על גילוי הנפט אך בעיקר היה טרוד מהמצב הביטחוני המורכב. כפי שניתן לראות ביומניו האישיים, גם הוא התפלא כבר אז על השמחה המוקדמת של האזרחים. ביום גילוי הנפט כתב שרת: "בתחושת הציבור גברה כמובן ההתלהבות ובשורת העושר החדש שבאה להנחיל ניצחון ותוחלת כה ממושכים ולהניס מעל קופת המדינה את ענני השחור שאיימו עליה במשברים ללא מוצא. כשלעצמי הייתי טרף לספקות אם בעקבות נחשול ההתפעלות לא עתיד לבוא שפל האכזבה משום מיעוט כמותו של הנפט או ליקוי איכותו".

ראש הממשלה צדק. לא עבר זמן רב והתגלה כי איכותו של הנפט אמנם לא רעה אך הוא אינו משובח מאוד. בנוסף, כמות הנפט במאגר הייתה רחוקה מהציפיות האופטימיות שתפתורנה את כלל בעיות הכלכלה הישראלית. אמנם השדה המשיך להיות פעיל במשך עשרות שנים ולספק נפט בכמות מסחריות, אך בשונה מאווירת האופוריה הזמנית, ישראל לא הייתה, וכנראה גם לא תהיה, מעצמת נפט עולמית.  

תמונה משדה הקידוח באיזור המושב חלץ: